דור ה-X

תפסנו לשיחה את זאב נחמה, הפנים והקול שמאחורי השירים, וכותב המילים יחד עם חברו ללהקה תמיר קליסקי.

זכיתם שבע פעמים בתואר להקת השנה, יותר מכל להקה אחרת בישראל. יש לכם אין-סוף להיטים, אתם קיימים שלושים שנים והפופולאריות שלכם גדולה מתמיד. איך אתם מצליחים לשבור כל כל הרבה שיאים?

״הדבר הכי ותיק שאני מכיר מעבר לאתניקס זה ה״רולינג סטונס״, אז אנחנו בדרך הנכונה… אני חושב שמה שהכשיר אותנו להיות להקה עם כזה ותק זאת דווקא הטירונות שעברנו בתעשיה. היו כמה שנים קשות בהתחלה, גיששנו את דרכנו כמוזיקאים וקיבלנו המון סירובים מחברות תקליטים, וזה מה שעיצב אותנו להמשיך לפעול הלאה. אני חושב שאמן צריך לעבור מסלול ייסורים כדי להצליח, ועברנו אותו, מסתבר.

ההתמדה במקרה שלנו היא ניצחון. להרבה להקות שהתחילו בתקופה שלנו היו תקופות פחות טובות ויותר טובות, והן פשוט לא שרדו את התקופות הפחות טובות. אני מאמין שזאת גם הכימיה בין האנשים בלהקה, אנחנו ממש חברים. מרבית חיינו הבוגרים אנחנו יחד, ומהבחינה הזאת נוצרה מערכת יחסים עם הווי בתוך הלהקה שמחזיק את החבורה כקבוצה. אנחנו סוג של משפחה, ומשפחה לא כל כך מהר מפרקים.

מעבר לזה הכבוד ההדדי אצלנו הוא מעל הכל, וכל אחד יודע בדיוק את העבודה שלו ואת תפקידו בכח, ועושה את מה שהוא הכי טוב בו״.

אתניקס. צילום: רמי זרנגר

היו כמה שנים שנעלמתם בהן, ולא שמעו אתכם כמעט.

״אולי עבדנו חלש יותר, אבל אף פעם לא נעלמנו. תמיד הלהקה עבדה והופיעה. היו לנו תקופות, מטבע הדברים, וזה יכול לקרות שוב אם נחזיק מעמד עוד שנים, שהיינו על הגל ולפעמים מתחת לגל, אבל זה חלק מהתהליך. הקהל רווה את האמן וצריך לקחת פסק זמן יצירתי של איזה שנתיים, לחדש את הכוחות ולחזור״.

אמנים שפועלים הרבה שנים מנסים להמציא את עצמם מחדש כל פעם, ואתם בחרתם לדבוק בז׳אנר שלכם.

״זה נכון מצד אחד, כי הצליל האתניקסי הוא בעיקר הגרון שלי ואיך שאני נשמע, אבל מבחינת ההפקה אנחנו נחשבים בקרב אנשי מקצוע בארץ דווקא חדשניים. מנסים כל הזמן, גם במסגרת האוריינטלית של שילוב מזרח ומערב, לחקור מקצבים חדשים, למשל לעבור ממקצבים ערבים למקצבים תימניים, תוניסאיים ומרוקאיים. כל הזמן בחיפוש אחרי כלים חדשים, ומי שמכיר את האלבומים של אתניקס מעבר ללהיטים, גם מכיר את המסע המוזיקלי שלנו. באלבום החדש יש כלים חדשים, כמו גיטרה שהבאתי מארה״ב שמנגנים איתה מוזיקת קאונטרי. לקחת כלי כזה ולנסות לשלב אותו בתוך מה שאתניקס עושים, זה בשבילי לחקור. מבחינת ציוד אנחנו מאוד מעודכנים במה שקורה היום באולפנים ובהפקות הבינלאומיות הכי חדשניות שיש בעולם. מנסים להתחדש כדי לא לשעמם, את עצמנו בעיקר״.

יש לכם המון שיתופי פעולה מוזיקליים, למה אתם צריכים כל כך הרבה אנשים סביבכם?

״את השיר ״אהבת חינם״, למשל, ניגנו באולפן בסקיצה המקורית עם מנדולינות, והיה משהו מאוד קסום בכלי המיתר הזה, שרצינו לשמר בתוך האלבום. הדרך הכי נכונה היתה לפנות ליהודה פוליקר שמנגן על בגלמה ובוזוקי, כדי שיעלה את הנגינה על השיר שלנו. הוא מאוד שמח לשתף פעולה, ומבחינתי לנגן עם פוליקר היה הדבר הכי נכון לשיר. כך שעוד לפני המפגש בין בני אדם, מבחינה יצירתית זה נכון, ואנחנו תמיד מנסים לחשוב איך לגרום לשירים שלנו להישמע יותר נכונים״.

תופיעו בבוסטון ביום הראשון הקרוב וביום רביעי בניו יורק, מה מאפיין את הקהל שמגיע להופעות כאלה?

״הערבים האלה הם מסיבה של אתניקס, אנחנו באים עם מיטב להיטינו לתת בראש, וכל השירים החדשים של התקופה האחרונה, שגם הפכו ללהיטים, כמו ״מתי לחזור״ ו״החיים כל כך יפים״. מי שבא - שיתכונן למסיבה. בקהל נמצאים חבר׳ה ישראליים שבאים להיזכר בנוסטלגיה בדברים שהם גדלו עליהם. עברנו בארץ הרבה מחזורי גילאים אז יש טווח רחב, בני עשרים עד שישים. ההפקה שלנו נשמעת מאוד מעודכנת וגם צעירים מתחברים אלינו. הקהל מגוון, גם יהודים אמריקאים שמודעים לתרבות הישראלית וצמאים לה מגיעים. חלק מהקהל לא ממש מבין עברית, הופענו גם בפסטיבלים גדולים באירופה ואנשים באים במיוחד בשביל המסר של אחווה ושלום.

“הנה סיפור קטן על הקהל שלנו: הופענו בתחילת שנות התשעים במועדון הפלאדיום בניו יורק, שהיה מועדון נחשב וגדול, בערב ראש השנה האזרחית. באותה תקופה יצא הסרט ״מלקולם X״, והקהל האפרו אמריקאי נהר בהמוניו לכל מה שהיה מזוהה עם X בניו יורק. אז כשתלו מודעה של אתניx עם כל האיקסים, יצא שחצי מהקהל במופע היו שחורים אפרו אמריקאים, שלא היה להם שום קשר לאתניקס. הם חשבו שזאת להקה ישראלית שעושה מחווה למלקולס X, המקום היה מפוצץ, ולמרות הטעות היה מדהים, והם רקדו והשתוללו״.

מה שונה בהופעות בין ארה״ב והארץ? גם כאן וגם שם אתם מקבלים חום ואהבה.

״אני מרגיש שהחיבור לקהל הוא הרבה יותר טבעי במקום שבו אנחנו גרים, כי רואים אותנו בלי סוף בטלוויזיה ושומעים אותנו ברדיו, אבל החיבור כאן הוא נוסטלגי והרבה יותר מרגש מבחינתנו. מרגישים את הווייב של ההתרגשות בקהל. אם אני שר פתאום שיר כמו ״ג׳סיקה״ לאנשים שהיו בארץ לפני עשרים שנה ועברו לחיות בארצות הברית, זה מזכיר להם את הילדות. כיף לנו כי אנחנו מרגישים שבאנו לבית חם, וקל לי להתחבר לקהל שאני לא רואה בכל יום. מאוד מפרגן שקהל בא בערב מסוים וקונה כרטיסים לכבודנו״.

אתה מאוד מפורסם בארץ, בטח כיף לברוח מזה לכמה ימים.

״כן, אבל בכל פארק שהיינו בארצות הברית בסוף צעקו לנו מאיזו רכבת הרים: ״אתניקס...״ יש ישראלים בכל חור״.

חיית בעבר מספר שנים בלונדון, אתה יכול לדמיין את עצמך חי שוב במדינה אחרת?

״אני ציוני ואוהב את הארץ. עם זאת אני חושב שכל בן אדם נולד לחופש, ורשאי לבחור את המקום שהוא רוצה לחיות בו בעולם. אלוהים נותן לנו מאה ועשרים שנה, אנחנו מנצלים שמונים, שכל אחד יעשה מה שהוא אוהב בחיים הקצרים שלו. אני גיליתי שבמקצוע שאני בחרתי, במוזיקה הקלה, שבו המלל הוא פופ, יותר קל לי לכתוב בעברית ולא לנסות להיות בוב דילן בכוח. בוב דילן יש כבר״.

אמרת בעבר שדעותיך מנוגדות לאלה של בנימין נתניהו, חווית אכזבה בבחירות?

״ברגע שחיים בתוך דמוקרטיה מכבדים ומקבלים אותה. אם אני מאמין בחופש דעות אני צריך לקבל את התוצאה. מעבר לזה, אני חושב שאמנים לא צריכים להשפיע פוליטית. דעה של מוזיקאי נחשבת בדיוק כמו דעה של בנקאי. זה סוג של פורנוגרפיה זולה לתוך מוח של בן אדם, כי הרי ממילא זה לא משפיע. שרנו שירים על ״חכי לי שאחזור, מחר אני בבית״, אז מה, זה הפסיק את המלחמות? או כל השירים המופלאים של שנת 67, על שלום, מי שצריך לעשות שלום זה פוליטיקאים ואנשים, לא שירים. אני מנסה להשפיע פה, בחברה שאני חי בה ואוהב אותה, עם מסרים של אהבה, שלום ואחווה ומעבר לזה המסר העיקרי של הלהקה בכל פעם הוא מילה טובה, מחשבה טובה ומעשה טוב. הכל מתחבר״.

עם אייל גולן אתה ממשיך לעבוד כרגיל?

״כרגע זה לא רלוונטי, ואני לא עובד איתו. יכול להיות שבעתיד אם יתאים לי ויתאים לו נעבוד ביחד בכיף. לי אישית אין שום דבר נגדו, אני לא שופט ולא שוטר. אני מכיר אותו מהיום הראשון, גידלתי אותו ואני אוהב אותו. למרות שהרבה פעמים ניסו להגיד בתקשורת שהוא פגע בנו, והיו המצאות של תקריות, בי אישית הוא לא פגע אף פעם. נגמרה התקופה ונגמר הסיפור״.

אתה מייצר המון שירים, כל כמה זמן אתה יושב וכותב?

״כשאני מחליט לשבת עם הגיטרה ולכתוב, אני כותב. אף פעם לא כתבתי כל יום, אבל אם אחליט שאני יושב מעכשיו עד הלילה וכותב, בסוף היום ייצא לי שיר. בטוח״.

כמה שירים נשארים במגירה?

״אלפים. זה מה שאני עושה כל החיים שלי, אני לא עושה כלום מעבר לזה. נהנה מהכתיבה, וזה אפילו לא בשליטתי. אני עושה את זה חמישים שנה, אם נוריד ארבע שנים שלקח לי ללמוד להחזיק גיטרה״.

ועדיין יש התלהבות, ומוזה, ותכנים להעביר?

״תודה לאל, ביום שזה לא יהיה יסתיים תפקידי בעולם הזה״.

על איזה כלים אתה מנגן?

״אני מנגן על גיטרה וקלידים, אבל לא מחזיק גיטרה בהופעות כבר שנים. אני כותב את השירים בבית על גיטרה, אבל אחר כך אני יודע לכופף את אגו הנגינה שלי ולתת לשני הגיטריסטים המובילים בלהקה לנגן את זה באהבה גדולה. מה שמשאיר לי גם את החירות לרקוד כמו נחמה״.

אם אתה מצטט, כנראה שהחיקוי הזה של ״ארץ נהדרת״ עדיין רודף אותך.

״החיקוי פשוט מושלם. ואגיד לך משהו שאנשים לא יודעים, שבועיים אחרי שהוא שודר הופעתי עם טל פרידמן עם אותו שיר בדיוק ב״בארבי״ בתל אביב. במשרד יחסי הציבור אומרים לנו שזה מפרגן מאוד ש״ארץ נהדרת״ עושה מאיתנו דמות ומערכון, אז מבחינתי זה סבבה. חיי הסלבריטאות אותי אישית פחות מעניינים. אותי מעניין לעשות מוזיקה, שהקהל יבוא להופעות וישיר את השירים שלנו, זאת המהות שלי, בשביל זה אני קיים״.

אחד הסינגלים האחרונים שהוצאתם הוא ״הטוב קורה״, אתה מאמין שמה שקורה בישראל טוב?

״אני חושב שמתישהו יהיה פה המקום הכי טוב בעולם לחיות בו. כרגע אנחנו נמצאים בקונפליקט גדול מאוד, מסוכסכים עם חצי עולם, אבל אני מאמין שמתישהו אנשים יבינו שדרך החיים היא הדרך הנכונה יותר לחיות ולאהוב ולהיבנות ולבנות גשרים בין אנשים ולא חומות. ״imagine״ של ג׳ון לנון הוא התנ״ך של זאב נחמה״.