מעשה בשקנאי חובב אייפונים

בכל אופן, אם נדמה לכם שהשתגעתי אני יכולה להרגיע אתכם: זה נכון. אבל אין לזה קשר לשיחותיי עם המלחיה. זה דווקא נגרם בשל טעות קטנטנה בהערכת הסביבה. ואני אסביר:

קבעתי עם חברה בבית קפה וכהרגלנו בקודש התיישבנו לשולחן, הזמנו קפה ושקענו כל אחת בטלפונה היא. אני הייתי בפייסבוק, היא הייתה בטוויטר. עד כאן הכל תקין. ואז, היא אמרה איזה משהו, אני כבר לא זוכרת מה כי בדיוק עברתי שלב במשחק החדש לאייפון שבו אתה צפרדע שצריכה לצוד זבובים. אל תשאלו, משחק אדיר, שעות של הנאה. שמעתי שבין לילה הורידו אותו 3 מיליון אנשים והוא עקף אפילו את האפליקציה שאתה לוחץ עליה והיא עושה קול של גרעפס.

בכל אופן, החברה אמרה משהו ואני כמובן הסכמתי איתה נמרצות ואז המשכתי וסיפרתי לה על איך ראיתי סרטון בפייסבוק שמדבר על זה שאנשים בימינו בכלל לא מקשיבים אחד לשני, כל אחד תקוע עם הראש בתוך הטלפון שלו ואנשים איבדו יכולת לתקשר אחד עם השני. ״הגיע הזמן לעזוב את הפייסבוק!״, קרא הסרטון וגרף עשרות אלפי לייקים ומספר לא מבוטל של שיתופים. גם אני כמובן תרמתי לייק כי הרגשתי שבאמת, אנשים היום קצת מרחפים וקצת שיכורים מכל הגירויים שהם מקבלים בכל רגע נתון, עד לרמה שהם אפילו לא מצליחים לסיים משפט אחד שלם בנושא אחד וישר קופצים מנושא לנושא ממש כמו הצפרדע שלי במשחק שבדיוק נפסלה כי אכלה זבוב רעיל.

שבורה מההפסד הצורב הרמתי את ראשי רק על מנת לגלות את המלחיה מתבוננת בי ברכות, בהבנה. היישרתי אליה מבט וידעתי מיד שבעוד חברתי קמה והלכה לשירותים לפני שעה מתברר מבלי ששמתי לב, הרי שהמלחיה תישאר פה לצידי לנצח. ועם מחשבה זו הגיעה מלצרית ולקחה אותה לטובת השולחן ליד, שאפילו לא בירך אותה בשלום וישר תפס וניער באלימות מעל לכריך אבוקדו אומלל שללא ספק ידע ימים טובים יותר ומלח היה הדבר האחרון שהיה זקוק לו.

שקנאי

נאנחתי. מה עושים עכשיו? החברה איננה, המלחיה איננה. עברתי כבר על פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, פינטרסט, טינדר, גריינדר, טאמבלר ואפילו מרוב ייאוש בדקתי מי הסתכל לי בפרופיל בלינקדין. זרם הגירויים פסק והעולם התברר כמקום משעמם למדי. מיד הפעלתי אפליקציה חדשה שאתה לוחץ עליה והיא עושה קולות של תיפוף משועמם על שולחן. מעניין מה עשינו לפני שהופיעו הסמארטפונים, חשבתי וניסיתי להיזכר כמה שנים אחורה אבל היכולת שלי לזכור דברים דעכה לטובת אפליקציות משוכללות שמוכנות תמורת סכום קניה זעום לצפצף, לצפור או לנגן לי שיר בכל פעם ששכחתי לבטל איזה שירות או לקחת גלולה.

מי שחושב שבינה מלאכותית היא חומר לסרטי מדע בידיוני כנראה לא בילה יום שלם במחיצתי. המוח שלי כבר הותקן בשלמותו במכשיר האייפון היקר לי מכל, שמכיל את כל פרטי הקשר של כל מי שאי פעם הכרתי (אם נראה לכם שאני זוכרת את הטלפון של בעלי בעל-פה אתם אופטימיים), את כל התמונות שלי מהשנים האחרונות, המקומות בהם ביקרתי על המפה, מסעדות שאהבתי ב-yelp, אינסוף רעיונות שצצו לי באמצע החיים ונכתבו מיד בפתקים ועוד ועוד.

אם אי פעם יקרה לי משהו רע לטלפון, חס וחלילה, נניח אם הוא ייגנב או יפול לי לאסלה או ייחטף על ידי שקנאי - אני באמת לא יודעת מה אעשה. כנראה שאנסה לגגל ״כיצד לצוד שקנאי״ רק על מנת לגלות שאין לי טלפון לגגל בו ואני עושה תנועות הקלדה משוגעות עם האגודל באוויר. רוב הסיכויים שאשאר ברחוב, עזובה ורעבה וחסרת אונים. אשב לי באיזו פינה ואנשים יתנו לי כסף, וכשירד גשם אכנס מתחת לאיזה גשר עזוב. ואולי, רק אולי, אפגוש יום אחד בחברה שהלכה לשירותים והיא תזהה אותי מבעד ללכלוך הרב שיכסה את פניי. שתינו נתחיל לבכות זו בזרועותיה של זו והיא תשאל ״איפה היית כל השנים? כולם חיפשו אותך בפייסבוק ובטוויטר ובכל מקום!״ ואני אבכה ומבעד לדמעות אמלמל משהו לא מובן והיא תשאל ״לאן את רוצה שאקח אותך? למשטרה? הביתה? לבית החולים?״ ואני אשים את ידיי סביבה ואקום בקושי רב מהריצפה ואלחש לה באוזן ״אפל. קחי אותי לחנות אפל״.

‏NiritAlbo@gmail.com