אז למה לי פוליטיקה עכשיו
המוסיקאי הישראלי מישה סגל היה עסוק מאוד בהוליווד, עד שהתברר כי דעותיו הפוליטיות לא יושבות טוב בעיר הליברלית. את המחיר, עכשיו הוא מנסה לעשות שלום מוזיקלי עולמי
המלחין והמעבד מישה סגל (עד סוף הקיץ, ציפור שניה, מות הפרפר) נחשב למוסיקאי עסוק בהוליווד. הוא כתב מוסיקה ללמעלה מ-120 סרטי קולנוע וטלוויזיה.
בין היתר הוא זכה בפרס האמי, מועמדות לאמי, מועמדות ל"בלאק ריל", מועמדות לפרס אופיר, דיסק השנה של המגזין ג׳אז איז ועוד. כאשר הנטיות הפוליטיות שלו הנוטות לימין ("עניין של אינטרפטציה”, אומר סגל) התפרסמו, נחלש זרם עבודתו. סגל לא היסס אף פעם להביע את דעותיו ובהוליווד הידועה בנטיותה המאוד ליברלית, פשוט לא אהבו את זה.
"התחלתי לקבל פחות טלפונים”, הוא מספר לי בביתו בוודלנד הילס, אותו הוא חולק עם אשתו הצעירה. "חשדתי שזה בגלל שיש לי דעות מסויימות ובנוסף אני ידוע כסיינטולוג, אבל לא היתה לי הוכחה לכך עד שמישהו בתעשייה אישר את חשדותי”.
אתה מתחרט שהבעת את הדעות הפוליטיות שלך בקול רם?
"האמת, זה לא תפקידי בחיים. אני מוסיקאי, יש לי מה להגיד במוסיקה ואין טעם לערב נושאים. לפעמים אני מקשיב למוסיקה בסרטים שאני מקבל הביתה ואני יודע שבהרבה מהסרטים האלה הייתי לכתוב משהו עם יותר השראה. אז כן, חבל לי, אבל מצד שני זה דחף אותי ליצור את המוסיקה של עצמי, מוסיקה שנותנת לי אפשרות להתבטא כאמן. הקמתי הרכב חדש עם כנר ובסיסט, בן פאוול ומייק ואלריו, שניהם ענקים כאן בהוליווד (ניגנו בפסקול של Star Wars החדש) והתחלנו להופיע עם מוסיקה שהלחנתי, משהו בסגנון מקורי לחלוטין. בנוסף, הקמתי את להקת The Forbidden Band המורכבת ממוסיקאים ממדינות כמו מצרים, סוריה, אירן ישראל ועוד. הופענו עם ההרכב הזה באולפני דיסני לקול תשואות רמות ואנו מקווים לצאת להופעות ביחד ברחבי העולם”.
אז מעז יצא מתוק.
"כן, אני מאוד נהנה מהעבודה עם שני ההרכבים שהקמתי,אך יחד עם זה צר לי שעמדו בדרכי האמנותית בגלל פוליטיקה. יש לי חבר דמוקרט ויש בינינו ויכוחים פוליטיים, או יותר נכון לומר, דיונים פוליטיים, אבל לא מכוערים. הוא תומך באובמה, אני בהחלט לא. יש לנוויכוחים, לפעמים סוערים, אבל תמיד נשארים חברים. ככה זה צריך להיות. צר לי לראות כמה שאין סובלנות בעיר הזאת. הליברלים כאן הם האנשים הלא סובלנים. אם אתה מסכים איתם, אז אין בעיה, אבל אם לא, לא רק שהם לא מוכנים לשמוע אותך, אלא לפעמים יוצאים למתקפה. אמרתי רק שכדאי לבחור בנשיא לא על פי רגשות אלא על פי שיפוט רציונלי, ושכדאי לבחור אדם שטובת כל העם היא עדיפותו הראשונה. אפילו לא הזכרתי שמות. לא יאמן איזה קיתונות שפכו עלי אז. מדי פעם ניסיתי גם ליצור קשר גם עם מפיקים ישראלים בעיר, אבל הם בדרך כלל לא טרחו לחזור אלי ואלה אנשים שאני מכיר הרבה שנים, אנשים שגדלתי איתם”.
הדחייה נבעה גם מהסיבה שאתה סיינטולוג? טום קרוז וג’ון טרבולטה הם הם סיינטולוגים מוצהרים ואין להם בעיה לקבל עבודות.
”נכון, אבל גם טום קרוז חיכה עד שהרגיש מספיק בטוח במעמדו בהוליווד כדי להצהיר על כך שהוא סיינטולוג. אותו הדבר לגבין טרבולטה. הייתי מאוד צעיר, חדש ודי תמים. לא הכרתי את התרבות כאן. אנחנו הרי גדלנו במקום שבו יכולת להביע את כל מה שעלה על דעתך. כאן זה לא פועל. על הנייר יש חופש ביטוי, אבל למעשה אתה צריך או לשתוק, או להגיד את מה ש’הוליווד אומרת’.’ בדיעבד, זה שטויות. אין טעם לפרסם: 'אני יהודי, אני בודהיסטי, אני סיינטולוג', זה לא קשור למה שאני עושה בחיים. זה דבר פרטי שאין לו מקום בקריירה. תפקידי כאן זה להיות מוסיקאי ולכתוב את המוסיקה הכי טובה שאני יכול. זו פריבילגיה וכל היתר זה סתם רעש".
יש הרבה מפיקים ישראלים בהוליווד. ניסית לעבוד איתם?
"כן, אבל נראה היה שהם לא היו מעוניינים. היה לי קשה להבין מדוע הם לא הציעו לי לכתוב עבורם. זה לא רק חוסר פירגון או יחס, זה גם ברמה האישית של סתם לשבת ולשתות כוס יין. ואני בטוח שאני לא יחיד. את רואה את המכסיקנים מפרגנים למכסיקנים והאיטלקים לאיטלקים, כל עם דואג ומפרגן לבני עמו, ודווקא בקרב הישראלים לא רואים את זה לעתים קרובות וחבל".
כשמתי כספי הגיע לכאן, אחד מגדולי המוסיקאים בישראל, הוא העביר שיעורי גיטרה כי היה צריך להתפרנס. גם לו לא פירגנו.
"בדיוק על זה אני מדבר. לא הבנתי איך יכול להיות שישראלים בתעשייה כאן יכולים להתעלם מיהלום כזה של התרבות הישראלית. אם תוציאי את מתי כספי מהתרבות הישראלית, חצי ממה שיש לנו יילך לאיבוד. מתי כישרון כזה אדיר ולא הבנתי איך אנשים בתעשייה לא אומרים לו: בוא, תכתוב לנו”.
צר לי לראות כמה שאין סובלנות בעיר הזאת. דווקא הליברלים כאן הם האנשים הלא סובלנים. מישה סגל
גם בשהותו בהוליווד סגל המשיך לכתוב מוסיקה לסרטים ולזמרים בארץ. הוא עיבד בין השאר תקליט ליהורם גאון והלחין את המוסיקה לסרט "סוף שבוע בתל אביב", סרטו של דרור זהבי וכן את המוזיקה לסרט "אביב 1941" של אורי ברבש והסדרה "כוונות טובות”, גם היא של ברבש. כאן בארה"ב, הוא הספיק לעבוד עם טובי המוסיקאים בעיקר בסצינת מוסיקת הג'אז בניו יורק וכשעבר ללוס אנג'לס עבד עם ברי גורדי האגדי מתקליטי מוטאון. מוטאון רקורדס פירסמה בעיקר מוסיקה של אמנים אפרו-אמריקאים שהצליחו לא רק בקרב קהל שחור. עבור ישראלי לעבוד עם חברת תקליטים כמו מוטאון, נחשב היה להישג גדול.
"ידידה שלי , הארייט שוק, איתה אני כותב שירים לסרטים כבר הרבה מאוד שנים, הכירה את אחד המפיקים במוטאון, האל דיוויס. הוא היה המפיק של ה-Jackson 5 והיו לו להיטים עם הקומודורס, ה-Tops והרבה להקות וזמרים גדולים. הוא שמע את השיר הראשון שכתבנו ביחד ומאוד התלהב. הוא אמר שהוא רוצה להפגיש אותי עם ברי גורדי, כמובן שהתלהבתי. נקבעה פגישה, באתי לאחד האולפנים של מוטאון וחיכיתי לו שם שעה וחצי. גורדי הגיע מלווה בשישה שומרי ראש מרכיבים משקפי שמש. אחד השומרים הושיב אותי על כיסא ליד הפסנתר ואמר: "נגן משהו". ניגנתי. שאלו אותי שתי שאלות ואחר כך שלחו אותי הביתה. אחרי שעתיים, אני מקבל טלפון מברי גורדי. צעקתי מראש התרגשות: ברי גורדי מחפש אותי בטלפון. הוא שאל אם ארצה לחתום איתם, אמרתי שכמובן שכן. אבל הוא גם רצה את כל הקטלוג שלי, גם מהסרטים וגם כל מה שעשיתי בארץ. לא הסכמתי, כי לקטלוג הישראלי שלי בארץ, יש לי יותר מדי קשר אמוציונאלי. זאת ההיסטוריה שלי ולא הסכמתי להוציא את כל העבודה הישראלית שלי מאקו"ם. רציתי לשמור על זה בארץ.
“ככה עברו יומיים של מתח. מצד אחד, מאוד רציתי את הדיל הזה ומצד שני חששתי שגורדי לא יוותר ואני ידעתי שלא אעביר אליו את הקטלוג שלי. אחרי יומיים הוא שלח אלי ניירות לחתימה, בלי הדרישה לקטלוג. זה היה חסר תקדים. אחד מאנשי חברת התקליטים אמר לי שהוא לא ראה עוד חוזה כזה במוטאון".
הלך לך לא רע באותם ימים.
"כן אבל היו גם אכזבות. גארי הנדלר, נשיא טרי-סטאר שמע את המוסיקה שכתבתי לסרט שמוטאון וטריסטאר הפיקו, ‘הדרקון האחרון’ של ברי גורדי שהיה להיט ענק ונשאר סרט cult following ביחוד בחברה השחורה. גארי התלהב מאוד והזמין אותי לביתו בבל אייר. בית מדהים כשעל הקירות תמונות של מפורסמים כמו פול ניומן וברברה סטרייסנד. הוא סיפר לי שהיה עורך דין פעם ואלו היו לקוחותיו. הוא אמר שהוא רוצה להביא אותי לטרי-סטאר ולהקפיץ לי את הקריירה לגבהים חדשים. הבטן קפצה לי לגרון. נפרדנו לשלום והוא לא מתקשר אלי חודשיים. לא הבנתי מה קורה עד שנודע לי שהוא חטף סרטן קיבה, ושלושה חודשים אחרי שנפגשנו הוא הלך לעולמו. הוא היה בסך הכל בן 50.
“מי לקח את מקומו?
"דיוויד מטלון. הלכתי להיפגש איתו וסיפרתי לו את כל מה שקרה עם גרי. קיוויתי שדיוויד מטלון הישראלי יגיד שהוא מכבד את ההבטחה של גרי,אבל הוא ענה לי באנגלית It doesn’t work like this. בזה זה נגמר. לא שמעתי ממנו יותר”.
איך אתה מסביר את זה?
“על חלק מזה אני לוקח אחריות. באותם ימים יכול להיות שהייתי קצת ארוגנטי. כשהגעתי ללוס אנג'לס באתי עם קצת אטיטיוד. אבל בכל זאת אין לי הסבר. היו אנשים שהעריכו את העבודה המקצועית שלי וקיבלו אותי כפי שאני. דווקא עם הישראלים לא היה לי מזל”.
את רואה פה את יוצאי כל עם מפרגנים לבני עמם, ודווקא הישראלים לא
ביום ראשון האחרון, הופיע סגל עם ההרכב החדש שהקים בבית פרטי בשרמן אוקס עם המוסיקה שכתב. המחמאות שקיבל מהקהל כמעט הביכו אותו, אבל התקבלו בהמון הערכה. "הכל התחיל לאחר שהשמעתי כמה קטעים שלי לכנר בן פאוול. הוא שאל אותי, מה זאת המוסיקה הזאת? סיפרתי לו שזאת מוסיקה שכתבתי בזמנו והופעתי אתה ברחבי ארה"ב בפני חולי סרטן כי יש לה השפעה מאוד חיובית ומרגיעה עליהם. הוא התלהב וביקש ממני לעבד את אחד הקטעים לכינור, פסנתר ובאס. הוא רצה את הקטע עבור הסי.די החדש שאותו התחיל להקליט. כעבור שבוע הוא הפגיש אות׳ עם הבסיסט מייק ואלריו הגדול. לפני הפגישה אתם, הרגשתי די לחוץ. ידעתי שהם מוסיקאים אדירים, מאוד מצליחים ומבוקשים ואני, למרות שמנגן בפסנתר שנים, לא נמצא ברמה הטכנית שלהם. מה שכן, בחודשים האחרונים אני עובד עם מורה לפסנתר שעזרה לי להגיע לרמה גבוהה הרבה יותר ובן ומייק היו מאוד מעודדים ומפרגנים. העיקר לגביהם היא לא הטכניקה אלא איכות המוסיקה".
המוסיקאים המשופשפים לא רק שפירגנו לסגל, הם הביעו בפניו את רצונם להופיע איתו בהרכב של שלישיה. לא עבר זמן רב עד שסגל מצא את המקום האידיאלי להרים את המופע הראשון שלהם, בבית על ראש גבעה בשרמן אוקס. "היתה זו הופעה מדהימה" מתלהב סגל "אנשים נישארו ופטפטו שעה וחצי אחרי ההופעה, אף אחד לא רצה ללכת. כנראה שהמוסיקה הזאת באמת עושה משהו לאנשים. וזה הישג מאד חשוב לי. זה לא סרט, זה לא תיאטרון, זאת רק מוסיקה, זה רק אני והקהל, תקשורת ישירה".
אחד האנשים בקהל שהגיע להופעה, היה בימאי צעיר שעדיין לומד קולנוע באוניברסיטה בשיקגו, לו כתב סגל מוסיקה למספר סרטים שעשה. הוא טס לל.א. רק כדי לראות את ההופעה. "אני עובד עם הרבה חבר’ה צעירים בשנות ה-20 לחייהם. אחד מהם מתכוון לצלם סרט על תסריט שכתבתי עוד לפני שנים וכמובן שגם אכתוב לו את המוסיקה".
השבוע טס סגל לפיסטבורג להרצות באוניברסיטה שם על מוסיקה לסרטים, כשיחזור לעיר, יתחיל לכתוב מוסיקה לסרט חדש (West of Hell) וימשיך לעבוד על ההרכב החדש שלו ה- Forbidden Band. סגל ינסה לגייס כסף כדי לסיים את הסי.די של הלהקה ולצלם סרטון וידיאו מאחת ההקלטות. התקווה היא לצאת להופעות ברחבי העולם, להשמיע את המוסיקה הייחודית של הלהקה ולהוכיח שדרך המוסיקה אפשר לשבור מחיצות, לבנות גשרים ולחיות בהרמוניה מוסיקלית מושלמת, יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד.
מישה סגל
מומלצים
