על עוגיות חמאה ושאלות קיומיות אין דה ביג סיטי
ביום ראשון האחרון חיכינו לסופת המאה. טוב, לא בדיוק המאה אבל אמרו שירדו איזה שישה אינצ׳ שלג (עדיין לא מצליחה לתרגם לשקלים….אמממ…סנטימטרים).
אותי זה בכלל לא הפתיע שביום הראשון של האביב ישלחו אלינו את סופות הקוטב. למה? אז ככה.
מאז שאנחנו פה בניו יורק, לא משנה העונה, החודש ומצב קסיופה בשמיים, בכל פעם, כמו שעון, כשבעלי בטיסות קורים אחד משני הדברים הבאים, או אם אלוהים באמת מחייך אלי, שניהם גם יחד: יש סופת שלג שמנטרלת את העיר (ואם בפועל לא - אז מראש כבר הכריזו על ימי חופשה שמסתיימים בדיוק אבל בול בשניה ש׳הוא׳ נוחת) ויש ילד או שניים או שלושה חולים, לא בשפעת מזגנים, אלא בשילוב של סטרפטוקוקוס בהטיית זיקה עם קמצוץ אפנדציט. לא, ואני ממש לא מרחמת על עצמי.
אז מראש הכרזתי שלא יוצאים מהפיג׳מות, כל היום אנחנו בזולה בבית ואולי אם באמת נשתעמם נצא למסדרון לרכב על הסקוטרים.
דמיינתי מראש יום שקט ונינוח שאנחנו באופן אורגני זורמים מתחנה לתחנה (יצירה, אפייה, מקרמה, שנ״צ, קריאה, בישול קבוצתי של ארוחת ערב וסרט דיסני לפני השינה) וכמובן שגם פה תרועת הגול העצמי לא איחרה להגיע.
אז ׳הוא׳ גמר לארוז מזוודה, התפנפן ובקול של גברבר שעוד שניה משדרגים אותו לפירסט קלאס פרימיר וואן קיי פלוס, הביט לי בעיניים ואמר בקול מאוד לא משכנע ״אני ממש אתגעגע אליכם״ וברח לכיוון המעלית עוד לפני שירקתי לעברו ״קח את הילדים ותסע לאמא שלך בגבעתיים״. אוף.
סגרתי את הדלת מאחורי וידעתי שאין לי כאן ״אמא, אולי תבואו קצת להיות עם הילדים?״, אין לי ״רוצים ללכת לפגוש את בת דודה שלכם בים?״, האפשרות ל״יאללה תרדו קצת לבד לגן שעשועים״ ממש לא אפשרית, ובטח לא למתבגרת ״יאללה,קחי את האחים שלך לבריכה״.
הכל עלי. כן, נרשמתי לזה אבל לפעמים הייאוש מהמרחק מחמיר ושאלות קיומיות ישראליות עוקפות ניו יורק סיטי עולות כשאני ביד אחת מלבישה ומפשיטה ברביות, בשנייה בונה רובוטים בלגו ותוך כדי עוברת על חיבור של הגדולה.
למה הייתי צריכה את המעבר הזה בכלל?
למי בכלל אכפת ממני פה?
למה הפסקתי את החיים שלי באמצע?
איפה ק׳ וע׳ שאוכל לשבת איתם לקפה אמיתי (ה׳לשבת׳ אמיתי, לא הקפה)?
למה קרעתי את הילדים שלי מהחיבוק המשפחתי האמיתי?
יש לי בכלל כח להמציא את עצמי מחדש פה?
למה לא באים לבקר אותנו?
למה כ״כ הרבה באים לבקר אותנו?
היום עבר בעצלתיים בדיוק כמו שתכננתי. יצירה שבה אכן יצרנו קיר נצנצים חדש לאורך המסדרון, אפייה של עוגיות חמאה, שוקולד ופליידו, מקרמה (האמצעי קשר את כל חדרו כמו המלכודות בקוראיה הצפונית), שנ״צ - אז זהו שלא, קריאה ״5 מכשפות הלכו לטייל״ בפעם ה- 81, בישול קבוצתי מהנודלס מעבר לפינה וצפייה ב7 דקות מפרוזן כי לקח לילדים 92 דקות לקבל החלטה באיזה סרט יצפו בדם יזע ודמעות שהתיש את כולם והם התמוטטו אחד אחד על השטיח בסלון.
המטרה הושגה במלואה, האמצעי נוט סו מאצ׳.
ואני נשארתי על השטיח, מביטה על התקרה הנמוכה, פרי וואר, עדיין מתחבטת בקיום הניו יורקי שלי ותוהה ב״ה״ שאלה שמעסיקה כל ישראלית שאי פעם עברה לניו יורק……מתי אני צריכה להתחיל את הדיאטה לקראת הביקור בארץ.
חוץ מליהנות מכל רגע במנהטן ועדיין גם לקטר, חן מנהלת בלוג ״באמאשלי בניו יורק״
ובו המלצות סיורים, חוויות משפחה וסיפורי אמהות בעיר הגדולה.
www.beemasheli.blogspot.com
annie@dudkiewicz.com
