אין יותר חדרים פנויים
הקיץ מגיע ואיתו הרכבת האווירית של מבקרים מהארץ, שכמובן לא הולכים לבית מלון. הם עוד יתחרטו על זה
אני מתחילה את עונת הביקורים שניה אחרי יום האם שעבר עלינו לטובה - תותים עם שוקולד הום מייד (אני בדיאטה), כרטיסי ברכה, גם הום מייד (מוסיפה לאוסף) ואופניים בצבע פוקסיה (לבת הארבע). אין דבר כייפי מזה - הביקורים, לא האופניים. איך שהעיר מתעוררת’ גם כל החבר׳ה בארץ, טיסות הצ׳רטר של אלעל ושירותי ההסעות של כרמל, עושים את הקופה השנתית שלהם.
כמובן שכולם מגיעים לדודים מאמריקה להתארח. הציפיה היא לדירה נוסח Gossip Girl כולל הבלונדיניות, כשבפועל זה יותר כמו הדירה של Joey ו-Chandler עם מתולתלת עצבנית.
אורחים מהארץ. קבוצות הפייסבוק המקומיות של הישראלים, יותר נכון של הישראליות, תוססות בהתרגשות של לפני, בחששות תוך כדי ובסיכומים של אחרי. כאילו כולם זורמים, אבל זה נושא שדורש טיפול פסיכולוגי, קל, לקראת ובסיום כל אירוע.
וגם אני מוצאת את עצמי מדפדפת ביומן וקולטת שאנחנו כבר פולי בוקד עד יולי. שבוע פה שבוע שם, מאון לאון פתחתי בד אנד ברקפסט. אבל יותר ממה שאני מרחמת על עצמי - אני מרחמת על אורחי. רובם מכירים אותי בשעותי הטובות -כל עוד העוזרת בדיוק הייתה, הילדים לא בבית, אני אחרי מסאג׳ ושני אקסדרין למקרה הצורך.
עכשיו הם הולכים לקבל אותי אנלישד, אנפלאגד וללא חומרים משמרים. הם הולכים לקבל אותי בשעות שגם אבי ילדיי וחברי לחיים לא מעז לראות, להתקרב או אפילו לפזול לכיוון. הם הולכים לקבל אותי שניה אחרי שהקציצות על האש, אבל הילד בדיוק פתח בקריעה שקית m&m אקסטרה לארג׳ שאבא שלהם השאיר על השיש. הם הולכים לקבל אותי שניה לפני שאני צונחת למיטה כשאני קולטת שהמתבגרת עוד מסמסת עם מישהו שקוראים לו ג׳ייטי, שעתיים אחרי שאמרה שהיא פורשת לישון. וכמובן הם הולכים לקבל אותי עם פיג׳מה שמורכבת מחולצת קורס מ”כיות וגולגול עצבני שניה אחרי שפתחתי עינייים ודקה לפני ציחצוח שיניים כי הם כבר עירניים, מקולחים ומחוייכיים מ-4 בבוקר.
כך מתחילים את השבוע, כרגיל, רק עם עוד נפש בבית - נפש שלא מכירה את ההתנהלות היומית. נפש שכדאי מאוד, לטובתה, שתמצא את מקומה בפינה הכי רחוקה בבית, לקראת הספירה לאחור לצילצול בית הספר. אני גוררת את עצמי מהמיטה, מנסה בכל מעודי לחייך, ללחוש ולעבור מפעולה לפעולת בוקר באופן חלק, לא מדברת חס וחלילה על זמזום שירי בוקר טוב והכנת אגז בנדיקט. שיגידו תודה שהם לא שומעים אותי צועקת הוראות הפעלה: ״ציחצוח״ ״פיפי״ ״אוכל״ ו״עופו כבר החוצה״.
ואחרי סאגת הבוקר, כשהבית כבר רגוע יותר והאורח היקר חושב שהגרוע מכל מאחוריו, הוא או היא מחייכים אלי בחיוך ניצחון של ״יאללה - בואי נקרע את העיר״. הם לא יודעים שברגע זה הם חרצו את גורלם ויתחרטו בעודם יושבים בתור לאורטופד עם שברי הליכה.
השילוב של אורחים פלוס שיטוט תיירותי בעיר פלוס שעת איסוף הילדים מהגן מכניס אותי להילוך טורבו, עוד יותר מהקצב המטורף השוטף של העיר. וארבע שנים ללא רכב הכניסו את רגלי לכושר שיא על אספלט השחור.
אחרי שלושת הבלוקים הראשונים, כשאני שומעת אותם מתנשפים מאחורי, מנסים ללא קץ להסב את תשומת ליבי בעודי מתעלמת באלגנטיות, הם נגררים אחרי בכל מרתפי צ׳עינה טאון, רופטופס בווילג׳ וברים שמוחבאים מאחורי מחסני אוכל, בו זמנית מאושרים ומקללים את אחותי הצולעת.
עוד בוקר מוצלח. כן, וחוזרים הביתה להרים קצת רגליים, לנוח, למלא מצברים בשקט של שעות הביניים. אז זהו, שנוט סו מאצ’.כי להבדיל מהאורח שחוזר ל״מלון״ ל״נוח״ אני חוזרת לקלף, לקצוץ, לגלגל לקראת ארוחת הערב, להקפיץ, לאסוף, לתאם לאיים, להתחנן על הכנת השיעורים. נידלס טו סיי - הרוגע לא ממש מרחף באויר.
וכך עובר הזמן, השבוע הקצר, לרוב, של הביקור מהארץ בין הקניות, השיטוטים, הקפיצות על המיטה של הילדים בבוקר והמקלחות עם צעצועי הפלסטיק שמעלים עובש. מגיעה שעת הש׳ שבה כל אורח אורז, או יותר נכון, מנסה לארוז את המזוודות לקראת החזרה.
אחרי הקיטורים האילמים שלי, הצפיפות בדירה והאסמסים עם הפסיכולוגית, שעת הפרידה ממלאת אותי נוגה עצבנית, געגועים עוד לפני העזיבה וחרטה על כל קומה במייסיז שלא עברנו. נגמר. מילאו אותי ככה מהר מהר, בגישה הישראלית של הלחץ, באהבה, רגישות, אוזן קשבת וחום ששום הופעת ברודוויי, קונצרט רוק (אפילו של ביונסה), או מסעדת מישלן יכולות לתת. פרקתי, שפכתי, קישקשתי והתמלאתי אנרגיות עד העונג הבא.
שמתחיל בדיוק עוד 3- ימים ו8 שעות. רק להחליף מצעים ולמלא את המיניבר.
חוץ מליהנות מכל רגע במנהטן ועדיין גם לקטר, חן מנהלת בלוג ״באמאשלי בניו יורק״ ובו המלצות סיורים, חוויות משפחה וסיפורי אמהות בעיר הגדולה.
http://beemasheli.blogspot.com/
