קוביית שוקולד אחת לא הסכמתי לאכול / טור
"יצאתי מהבריכה רועדת ובוכה, 2 מאיות השנייה הפרידו ביני לבין ההישג שכל ספורטאי מייחל לו", השחיינית זוהר שיקלר מספקת הצצה כנה על התהליך שעברה עד שהבטיחה את מקומה באולימפיאדת ריו
אני שמה את המשקפת על העיניים, מסתכלת על סוף הבריכה, חושבת על הקיר, ואיך אני מגיעה אליו כמה שיותר מהר. אני עולה על המקפצה, שומעת את המזניק אומר "למקומות" ושריקה.
אני ממשיכה לשחות, מודעת לנוכחותה לידי. שבועיים לפני כן, טסתי לרוסיה לאליפות עולם. לא הצלחתי להגיע ליעדים שהצבתי לעצמי שם. חזרתי מאוכזבת ובלי ציפיות גדולות. למקצה הזה, בווינגייט, הגעתי מותשת. הדבר היחיד שרציתי היה להגיע למקצה במקום הראשון.
בשביל להגיע למטרה החלטתי שאני מעכשיו מתאמנת קשה יותר ונותנת את כל כולי בכל אימון. רואה לנגד עיניי את המספר 25.28 שניות, הזמן שאני צריכה להגיע אליו, כיעד שלי. סוחטת את מירב היכולות שלי.
ריו 2016 - העמוד האולימפי המיוחד של ynet ספורט
אני מזנקת ומתחילה לשחות, מעבירה את הידיים הכי מהר שאני יכולה, משתדלת לנשום כמה שפחות, וחותרת להגיע כמה שיותר מהר לקיר. חברתי לנבחרת אנדי מורז שוחה במסלול לידי. אנדי קבעה קריטריון בשנה שעברה לאולימפיאדה.
עם החברה הטובה, אנדי מורז. שיקלר (מימין) (צילום: פרטי)
25 מ' אל תוך המקצה, אני רואה שבפעם הראשונה אני עוקפת את אנדי. פתאום נכנס בי פרץ של אדרנלין, והתחלתי לשחות מהר יותר. אנחנו שוחות בצמוד אחת לשנייה, כשאני מקדימה אותה במקצת. אני מגבירה את הקצב, מעבירה את הידיים מהר ככל האפשר, מתקרבת לקיר, מנסה להגיע לפניה. תוך שניות ספורות אני נוגעת בקיר.
שיקלר עם סזאר סיילו (צילום: פרטי)
אני מרימה את הראש. מסתכלת על לוח התוצאות ורואה שהגעתי ראשונה. מסתכלת על הזמן שקבעתי ורואה 25.30 שניות. לקח לי כמה רגעים להבין שפספסתי ב-2 מאיות השנייה את הקריטריון לריו. אני מוצפת בתחושת הלם.
2 מאיות השנייה. לא ניתן להסביר את המספר הזה במילים. אם תיקחו סטופר ותנסו ללחוץ ברצף שתי לחיצות, זה לא יהיה 0.02 שניות, אותן מאיות השנייה שהיו חסרות לי כדי להגיע לאולימפיאדה- החלום של כל ספורטאי.
אני יוצאת מהמים, רועדת ובוכה, קרובה כל כך לקביעת הקריטריון. יממה אחרי, מתחושת האכזבה הקשה שליוותה אותי, אני מציבה לעצמי יעד חדש. אני באוגוסט 2016 אתחרה באולימפיאדה!
החלטתי - באוגוסט 2016 אתחרה באולימפיאדה (צילום: פרטי)
מי שעוד לא מכיר אותי או יודע, אני מגיל 6 מכירה את המים יותר קרוב מאת היבשה. ביליתי את רוב שנות חיי בבריכה. שגרת היום שלי היא קבועה - קמה מוקדם בבוקר, הולכת לאימון, שומרת על תזונה בריאה, הולכת לאימון נוסף בערב, ישנה וחוזר חלילה.
התחריתי בכל כך הרבה מדינות - רוסיה, פורטוגל, קפריסין, ליטא, אנגליה, שווייץ, צרפת, ארה"ב ועוד. רק בסופ"שים יש זמן לחיי חברה, אבל תחושת הסיפוק היא ממכרת. בכל פעם הדרך הולכת ונעשית קשה יותר, וכל הישג מעורר גאווה.
שחייה זה אורח חיים. לא רק תחביב, לא רק מקצוע. בהתחלה עסקתי בזה מתוך הנאה. בשלבים מאוחרים יותר כבר ראיתי בזה קריירה. 2 מאיות השנייה האלו הן מה שמפריד ביני לבין ההישג הכי גדול שכל ספורטאי מייחל לו.
מגיל 6 אני מכירה את המים יותר מאשר את היבשה. שיקלר בבית השני שלה (צילום: פרטי)
אני מקפידה על תזונה אפילו יותר ממה שהקפדתי עד עכשיו. לא מסכימה לעצמי לאכול אפילו קוביית שוקולד. נפגשת פחות עם חברים. מנסה לנקוט בכל פעולה שתעזור לי להגיע לתוצאה שאני מייחלת לה. בין לבין התגייסתי, טסתי למחנות אימונים, והתכוננתי לתחרות המטרה - גביע האיגוד. התחרות שבה אני מתכוונת להשיג את הכרטיס לאולימפיאדה.
כשהגיעה התחרות שהתכוננתי אליה כל כך הרבה, היה קשה להירגע מהלחץ שאפף אותי. זה היה הרגע שהתכוננתי אליו במשך 8 חודשים, מאז התחרות בווינגייט. בשלב המוקדמות, שנערך בבוקר, לא שחיתי מספיק טוב. מרוב הלחץ לא הצלחתי לשקף את יכולותיי. בערב נערך הגמר.
החלטתי שאני חייבת להירגע ולהתרכז במטרה, לא לתת ללחץ לגבור עליי או להפחיד אותי. אני מגיעה לגמר ממוקדת. וכמו כל משחה, עורכת את הנוהל הקבוע - שמה את המשקפת על העיניים. עולה על המקפצה. שומעת את המזניק אומר "למקומות". שומעת את השריקה.
לא הסכמתי לאכול אפילו קוביית שוקולד (צילום: פרטי)
אני מזנקת ומתחילה לשחות. הפעם שוחה לידי מתחרה מחו"ל, שהשיא שלה הוא הקריטריון למשחקים האולימפיים. אני יודעת שאני צריכה לעקוף אותה כדי להשיג את היעד שלי. בשלב מסוים אני קולטת שאני עוקפת אותה וזה מדרבן אותי להגביר את הקצב.
ממשיכה לראות את המספר- 25.28 שניות. חייבת להשיג את הזמן הזה. אני שוחה, ככל שהקיר מתקרב ככה אני מקווה שאני מתקרבת לריו. אני נוגעת בקיר. לא שמה לב אם הצלחתי לעקוף אותה או לא. אני מרימה את הראש. המספרים 25.18 שניות מרצדים אליי מהלוח תוצאות.
עוד לפני שאני מעכלת שהצלחתי, הדמעות פורצות ממני. כל התקופה הזו שאני נלחמת בגוף שלי בשיניים השתלמה. אני לא שמה לב מה קורה מסביבי, אני מורידה את הכובע, השחיינית שלידי מחבקת אותי.
אחרי שמונה חודשים ארוכים, יכולתי להגיד: 'אני שחיינית אולימפית'. שיקלר (צילום: אורן אהרוני)
תוך כדי שהדמעות שוטפות אותי, אני יוצאת מהבריכה ועולה לטריבונות, במקום שבו הקבוצה שלי והמאמן שלי, דימה, נמצאים. דימה מחבק אותי ואומר לי "כל הכבוד". שנינו יודעים שהיום, אחרי שאני שהצלחתי סוף סוף להשיג את כרטיס הכניסה לאולימפיאדה, אני כבר במקום אחר. לא השחיינית שהייתה לפני 8 חודשים. היום אני יכולה להגיד - "אני שחיינית אולימפית".
אך לא בזה זה נגמר. לפניי עוד אליפות אירופה שתיערך בשבוע בלונדון, שם אנסה לשבור את השיא שלי, אותו שיא שהכניס אותי למשחקים האולימפיים. שם אהיה גם חלק מנבחרת השליחות, ננסה להתברג בין 16 המדינות הטובות בעולם ולקבוע קריטריון אולימפי במשחה ה-100X4 מ' חופשי. ככה זה כשאתה ספורטאי, המלחמה נגד עצמך וההישגים שאתה שואף לקצור, לא ייגמרו לעולם.
זוהר שיקלר
צילום: פרטי
מומלצים
