"לא יכולתי לשאת את המחשבה על אשתי בלי בעל ובלי ילד אחרי מותי"
לפול קלניתי היה צפוי עתיד מזהיר כמנתח מוח, אבל אז, בגיל 36, התגלה אצלו סרטן מתקדם. בזמן הקצר שנותר לו הוא ישב לכתוב ספר שמתעד את השנה האחרונה לחייו ושהפך לרב־מכר אחרי מותו. אלמנתו לוסי, רופאה בעצמה, מסתובבת עכשיו בעולם כדי להסביר איך חיים עם המוות ולמה בחרה להביא ילדה לעולם רגע לפני הסוף
"אחד החברים פשוט העביר את המייל הלאה, לחבר שלו, עורך ב'ניו־יורק טיימס', ובפברואר 2014 הם פירסמו את הטקסט הזה תחת הכותרת 'כמה זמן נשאר לי?'" מספרת ד"ר לוסי קלניתי, אלמנתו של פול. "כמות התגובות שקיבלנו - מאנשים פרטיים, מהקהילה הרפואית - הייתה מדהימה. וככה בעצם פול השיג חוזה לספר. זה היה כמעט מקרי".
את הספר הזה, 'בטרם לכתי' (הוצאת מטר), הרכיב פול מטקסטים שכתב בזמן לימודי הרפואה, אבל בעיקר מעדויות שנכתבו במהלך השנה האחרונה לחייו - שנה שבמהלכה הפך מרופא לחולה סופני ("למה הייתי סמכותי כל כך בחלוק המנתח וכנוע כל כך בחלוק המטופל?"). בינואר 2016 הספר יצא לחנויות בארה"ב, הפך לרב־מכר ותורגם ל־33 שפות. פול כבר לא היה אז בחיים. הוא מת בתשעה במרץ 2015, בגיל 37, לצד לוסי אשתו, בעצמה רופאה פנימאית, שגם כתבה את אחרית הדבר שוברת הלב של הספר.
"אילו ראיתם אותנו יורדים על צלעות צלויות במסעדת הברביקיו השכונתית שלנו ומחייכים על כוס בירה משותפת, כשתינוקת כהת שיער עם ריסים ארוכים ישנה בעגלה לידנו - בחיים לא הייתם מנחשים שלפול נשארה קרוב לוודאי פחות משנה לחיות, וגם לא שהבנו את זה", היא כותבת שם, לפני שהיא מתארת את נשימתו האחרונה של פול בבית החולים.
"לקראת האשפוז הראשון ארזנו תיק", מספרת עכשיו לוסי בשיחת סקייפ, "כמו שאורזים לקראת אשפוז שאת לא בטוחה כמה זמן הוא יימשך. ופול, שכבר ידע בסבירות גבוהה שהוא הולך לקבל חדשות רעות, לקח איתו שלושה ספרים: 'הוויה וזמן' של היידגר, ספר תיאולוגיה נוצרי ואת 'אגף הסרטן' של סולז'ניצין. זה היה כאילו הוא מכין לעצמו צידה לדרך. מאותו רגע הוא קרא כל הזמן, וכמובן הייתה גם הכתיבה".
כתיבה שנעשית תחת תחושה של דחיפות?
"פול תמיד חשב שהוא יהיה סופר, לא רופא. הוא אמר פעם לאחד החברים, 'החדשות הטובות הן שסיימתי התמחות וסשן טיפולים של כימותרפיה, החדשות הרעות הן שעדיין לא כתבתי ספר'. החוזה לספר הגיע בדיוק בשלב שבו המחלה החמירה מכדי שהוא יוכל להמשיך לעסוק ברפואה, אז הייתה לו הכתיבה. לפעמים הוא היה יושב עם המחברת בזמן הכימותרפיה. לפעמים היה לו קשה להתרכז, ובתקופות מסוימות כאב לו לשבת לאורך זמן. נדרשה תשומת לב לתנאים הפיזיים של הכתיבה. כתיבת ספר היא תמיד אתגר מנטלי, אבל כאן ההיבט הפיזי היה חלק מהמאמץ. הוא היה כל כך חולה אז, שהוא נראה כמו אדם זקן. אבל הוא המשיך לעבוד קשה על הכתיבה כי הוא ידע שאני אדאג שהספר יראה אור. וחוץ מזה, הוא הרי עמד למות, באופן הכי מוחשי הוא היה על הסף, וספר הוא ערובה לעתיד".
הם הכירו בבית הספר לרפואה בייל, נישאו, והמשיכו יחד להתמחות בסטנפורד. בשביל פול, סטודנט מצטיין ובן למשפחת מהגרים מהודו, זה היה סיבוב שני אחרי לימודי ספרות אנגלית ופילוסופיה של המדעים. וכל הרקע העשיר הזה, ההשכלה הספרותית והגישה הפילוסופית, מורגשים מאוד בספר, שהופך את הבטן דווקא משום שהוא מאופק כל כך, חף מרגשנות ומרחמים עצמיים.
"עילעלתי בתוצאות סריקת הסי־טי והאבחנה הייתה ברורה: בריאות היו שזורים גידולים רבים מספור, עמוד השדרה היה מעוקם, אונה שלמה בכבד נעלמה", הוא כותב בעמוד הראשון. "בשש השנים האחרונות בחנתי עשרות תמונות שהתקבלו מסריקות כאלה, בשל הסיכוי הקלוש שיימצא הליך כלשהו שיוכל אולי להועיל לחולה. אבל תוצאת הסריקה הזאת הייתה שונה: היא הייתה שלי".
על כתב היד, שלא הושלם מעולם, השאיר פול ללוסי הערות באשר לפרסום הספר. מסורה לצוואתו היא מסתובבת היום בעולם, מתראיינת למגזינים ולתוכניות טלוויזיה, נפגשת עם קוראים באוניברסיטאות, בחנויות ספרים. נחושה להפיץ את הבשורה.
"הרבה פעמים אחרי שאנשים מתים יש איזה פחד לדבר עליהם", היא אומרת. "אנשים מעדיפים להימנע. מבחינתי זה היה ההפך. בזכות הספר אני זוכה לדבר על פול עם המון אנשים, וזה עושה לי טוב. אני גאה בו מאוד. גם מבחינה מעשית, עוזר לי שאני כל הזמן בתנועה, נוסעת ממקום למקום, פוגשת בני אדם. הרגעים הכי קשים בשבילי הם כשאני לבד בבית, בשעות לילה מאוחרות".
באחת הסצנות החזקות בספר פול מתאר את סטודנט הרפואה הצעיר שעומד בפעם הראשונה מול גופה שהוא צריך לנתח. הוא מספר שהעצה של הפרופסורים היא להביט פעם אחת בפנים של הגופה ואז להסתיר אותן. אפשר להקביל את זה לפוזיציה שלך, אחרי מותו של פול, מול הטקסט שהשאיר לא גמור, לא ערוך?
"העריכה הייתה המשך ישיר לחוויה האינטימית של הסרטן. מכיוון שבמשך כל השנה שקדמה לזה טיפלתי בפול, הייתי מחוברת אליו מאוד. והעבודה על הספר הייתה חיונית לעבודת האבל שלי, כי הרגשתי שאני עוזרת לו. שאני עושה משהו חשוב, דחוף.
"באופן מוזר, או בעצם הגיוני לגמרי, הפנים של פול שהיו גלויות כל כך בזמן העריכה, מתרחקות ומתערפלות במהלך ראיונות. כשאני מתראיינת אני בעמדה של מספרת הסיפור; עמדה שמכריחה אותך להישאר מרוחקת יותר. המטרה שלי היא לייצג את פול, להתחבר למה שפול היה אומר, מה שהוא היה רוצה - וזה לא פעם אתגר, להיות המספרת החיצונית ובו בזמן אשתו של הגיבור".
פול מספר בספר שהסרטן בעצם הציל את הנישואים שלכם. רגע לפני שהגיעה האבחנה, רצית להיפרד ממנו.
"פול היה אז לקראת סוף ההתמחות שלו ועבד מעל מאה שעות בשבוע. זה לא שהפסקנו להיות מאוהבים, אבל זו תחושה איומה להיות מאוהבת ובודדה, והחדשות על המחלה הגיעו בדיוק ברגע כזה, של נישואים בודדים. למרבה המזל, זה היה המשבר הכי גדול שעברנו, לפני הדיאגנוזה. 'מזל' כי הבשורות על הסרטן הגיעו בדיוק אחרי שאמרנו את הדברים הכי קשים והכי חשובים זה לזה. הדברים היו על השולחן. ברורים. וזה מה שהפך את ההחלטה לעבור יחד את התקופה הזו לאפשרית".
הוא מספר גם איך ביקש ממך להמשיך הלאה אחרי שימות.
"הוא היה כל כך חולה אז, שהוא נראה כמו אדם זקן. אבל הוא המשיך לעבוד קשה על הספר. הוא היה כותב במחברת בזמן הכימותרפיה. בתקופות מסוימות כאב לו לשבת לאורך זמן. כתיבת ספר היא תמיד אתגר, אבל כאן ההיבט הפיזי היה חלק מהמאמץ"
"בערך חצי שעה אחרי שקיבלנו את האבחנה, פול הסתכל עליי ואמר, 'אחרי שאמות אני רוצה שתתחתני'. מצד אחד זה שובר לב - הוא מקבל את החדשות האיומות האלה ומה שהוא חושב עליו זה אני. אבל במידה רבה, זה גם קובע נימה. להגיד את זה ככה בקול רם, להכיר במוות באופן כל כך ישיר ופשוט, זה להכריז שאין העמדות פנים ואין תחומים אסורים. זו הייתה אסטרטגיה, והיא באמת עזרה".
את חושבת שתמלאי אחר הבקשה שלו?
"אני עדיין עונדת את טבעת הנישואים של פול ואת טבעת האירוסים שלי, אבל העברתי אותן ליד ימין, איפה שאין להן משמעות תרבותית מחייבת. ככה זה כבר יותר משנה - זה עדיין מרגיש נכון ונעים - ואני לא יודעת אם עוד שעה אסיר אותן ואניח בקופסה או שאענוד אותן גם בהלוויה שלי. כך או כך, זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים שעברנו יחד".
אילו עוד רגעים נצרבו בזיכרון?
"במהלך הטיפול היה חשוב לעקוב אחרי כישורי השפה של פול. הרופאים המליצו שבכל יום נצלם וידיאו של פול חוזר על האל"ף־בי"ת, אבל פול התעקש לקרוא שירה. הייתי מוקסמת מזה. אני עדיין מחזיקה בווידיאו הזה, של בעלי החולה מקריא את 'ארץ הישימון' של ט.ס. אליוט. למרות שהוא על סף מוות, הוא לגמרי עצמו שם. כמובן שזה כואב מאוד לצפות בזה, אבל יש כל כך הרבה מחלות אחרות, דמנציה או אלצהיימר, שבהן אתה מאבד את האדם היקר לך בעודו בחיים - ופול היה פול עד הרגע האחרון. זה לא מובן מאליו. והיה עוד רגע אחר, הרגע שבו פול אמר, 'אני מוכן', והתכוון שהוא מוכן למות".
זה גם הרגע שבו החליט להתנתק ממכונת ההנשמה. את וההורים תמכתם בו. איפה את עומדת בדיון סביב המתות חסד?
"יש יותר ויותר מדינות בארה"ב שמאפשרות לחולים סופניים לקבל מה שמכנים 'סיוע רפואי'. רק לאחרונה עלה לכותרות מקרה של אישה צעירה שסבלה מגידול במוח ובחרה לסיים את חייה בעזרת תרופות. פגשתי את בעלה לא מזמן. הרגשתי איתו שותפות גורל עמוקה. הזדהיתי עם התחושה של כאב הפרידה שמהול בגאווה עצומה. את יודעת שעכשיו נכונה לך תקופה של אבלות, אבל גם שנפלה בחלקך הזכות לאהוב אדם יוצא דופן, אמיץ ונחוש.
"אחד הדברים שהכי מעניינים אותי כרופאה הוא להתאים בין אפשרויות הטיפול לבין החולה הספציפי, המטרות וההעדפות שלו. חשוב לזכור שכל המאמצים הרפואיים נועדו לצמצם סבל - פיזי, אבל גם נפשי ורגשי. וזו האפשרות של החולה להחזיר לעצמו שליטה בתוך סיטואציה כל כך כאוטית".
מקצוע הרפואה מתואר בספר בצורה כמעט על-אנושית. הרופאים הם מעין מלאכים שפועלים בצו המוסר. כבר שמעתי קוראת־רופאה שאמרה: בסוף הספר פול החולה מת, אבל לא פול הרופא.
"פול דיבר הרבה על התפקיד של הרופא לא כיריב של המוות אלא דווקא כשגריר שלו. חלק גדול מהמהות של להיות רופא היא העדות המתמשכת לסבל ולכאב, למשמעות של היות בן תמותה, ולפעמים זה אומר להיות מי שעוזר לחולה להשלים סבל כעובדת חיים. רופאים שחושבים שהם צריכים לשחק את אלוהים מפספסים חלק קריטי בתפקיד הרופא, שהוא אמנם החלק הכי קשה בעבודה, אבל גם החלק הטוב ביותר שלה. לא כל מחלה ניתן להביס, והמאבק במוות הוא לא מאבק שהאדם יכול לצאת ממנו מנצח. במובן הזה, הספר של פול הוא הדרך שלו להמשיך לטפל באנשים".
בין טיפול כימותרפי למשנהו, פול ולוסי התמודדו עם שאלה מורכבת נוספת: ילדים. "האינסטינקט לעשות את זה, להוסיף עוד כיסא אל שולחן המשפחה שלנו, עדיין דירבן את שנינו", כותב פול בספר. "לא יכולתי לשאת את המחשבה על לוסי בלי בעל ובלי ילד אחרי מותי".
איך מתמודדים עם החלטה כזאת?
"פול היה מאוד נחוש בנוגע לזה. הוא אמר, 'נכון שזה יהיה נפלא אם ההורות תהפוך את המוות לכואב יותר?' ידעתי שזה יהיה מאוד קשה בשבילו, אבל במקביל גם נהדר. בכל הנוגע אליי, הבנתי שאני צריכה להיות מוכנה לחיים חד-הוריים - הרי בתסריט הטוב ביותר היו לפול רק עוד כמה שנים.
"ומה שהפך את ההחלטה הבלתי אפשרית הזו לקשה עוד יותר הייתה העובדה שאחותי התאומה סבלה פעמיים מדיכאון חמור לאחר לידה. זה הדאיג אותי. אם הדיכאון יתמשך, ותוך כמה חודשים פול ימות, אני עלולה לאבד זמן יקר שאין לו תחליף. פול היה זקוק לתמיכה שלי. היינו מוקפים הורים וחברים, אבל פול תמיד אמר לכולם לדאוג לי כדי שאני אוכל לדאוג לו. הוא לא הסכים לקבל עזרה מאף אחד אחר. ואם אשקע בדיכאון לא אוכל לטפל בו באותה המסירות".
ובכל זאת, ביולי 2014, נולדה בתכם המשותפת קיידי.
"ילד זו תמיד החלטה מורכבת, לא רק במצב שלנו. אף אחד לא עושה ילד כי זה יהיה קל. זו תמיד הזמנה של עוד כאב ואובדן לתוך חיים שהם לא פשוטים ממילא. אבל את רואה הורים, את מסתכלת מסביב, והמכנה המשותף הוא שהורים תמיד, כל ההורים, הופכים חזקים יותר. החיים שלהם נטענים במשמעות ובתחושת ערך מתוך הטיפול וההורות. זו הייתה ההרשאה וההשראה שהייתי זקוקה להן באותו זמן. ואני שמחה כל כך שעשינו את זה".
מה היית הכי רוצה שקיידי תדע על פול?
"אנשים שאלו אותי לא פעם אם פול כתב משהו לקיידי. אם הוא השאיר לה מכתבים. הוא לא. הספר הוא המכתב. חלק גדול מהספר עוסק בחתירה להגשמת שאיפות, במחויבות של אדם לתקוות שלו. אלו מסרים פשוטים שהם חלק מהאדם שפול היה - לעשות את המיטב גם תחת קשיים. פול הבין לעומק שהספר הוא בעצם מסר לקיידי. את העריכה עשינו אחרי שהוא מת, אבל היו דברים שהוא הספיק להתעקש עליהם. למשל הסוף. הוא קבע איפה תיקבע הנקודה האחרונה, והוא זה שהחליט לסיים בפסקה החותמת, שהיא ממש מכתב אהבה לקיידי, שבה הוא מתאר את האושר שבו היא מילאה את ימיו האחרונים. וזה מה שהייתי רוצה שהיא תדע, עד כמה הוא אהב אותה".
הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
