זולגות הדמעות מעצמן

כשקבוצות קיבלו רביעיות וחמישיות, אנשים התחילו להתבכיין שהפערים בליגה גדולים מדי, שהמתח הלך לאיבוד. כשצימצמו את הליגה, הפערים קטנו ורוב הנצחונות הפכו לדחוקים, אנשים התחילו לבכות שהליגה משעממת ולהאשים בעיקר את מכבי חיפה. כולם רוצים שהיא תדרוס, תלהיט, תייצר טריפים ירוקים של כדורגל. מסקנה: לא משנה מה יקרה, תמיד יתבכיינו. אלא שבמקרה של ליגת העל שלנו, יש סיבה לדמעות.

הגיבן מזאגרב

הירוקים מהכרמל הופכים לברירת המחדל של הליגה, האליבי של הכדורגל הישראלי. אברהם גרנט שיקם את הנזק התדמיתי שהוא גרר מקריית שלום. ננאד פראליה, שעשה רושם של הגיבן מזאגרב כשהוא נחת בליגה (מסורבל, עקום וסוריאליסטי), הפך לליהוק של העונה. פראליה הוא כזאת הצלחה, עד שאלפי אוהדי מכבי תל אביב שואלים את עצמם בפליאה איך גרנט הביא להם דברים תמוהים כמו קלאודיו וורקוביץ' או דומאגוי קוסיץ', ולירוקים הוא מביא תותחים. שאלה שתישאר ככל הנראה פתוחה.

כוכבים יש רק בשמים

מתחילת העונה מסמאים לנו את העיניים. כמות הדקות שהאישונים שלנו קלטו את אלי אוחנה היא חסרת פרופורציה. ניסו לשכנע אותנו שהליגה הלאומית היא מותחת, מורטת עצבים, הכל יכול לקרות בה. זה כנראה נכון, אבל גם העובדה שכל קשר בין הליגה הזו לכדורגל הוא מקרי היא נכונה. עכשיו מוכרים לנו שמכבי חיפה היא הקבוצה הכי סקסית, אטרקטיבית ודחוסת כוכבים. הרי יש בה את יוסי בניון, וגם את יוסי בניון. רגע, ומי עוד?

הבונקריסטים הסמויים מן העין

ליגת העל הפכה לליגת הגנה, זה כל הקטע של צימצום הפערים. כת הבונקריסטים הסמויים השתלטה עלינו והופכת את חיינו למדבר רגשי. מי שלכאורה נתפס כאטרקטיבי, נתפס ככזה רק בגלל שהוא לא יכול לייצר הגנה ראויה. זה כל הסיפור, חצי הכוס הריקה של הכדורגל האיטלקי.

חוכמת הדרדלה

בארץ המגף יש הגנות של רוצחים סדרתיים שחלוצים יוצאים מהן כמו מחדר חקירות של השב"כ. בגלל זה האיטלקים מייבאים את החלוצים הטובים בפלנטה, חלוצים שהם השלב הבא באבולוציה. למרות שהם מייצרים מצבים כמו שתולעת משי מתה מייצרת פקעים, הם יודעים לשים את הדרדלה, ובדרך כלל זה כל מה שצריך.

מות הסקוררים

אצלנו בליגה חלוץ טוב הוא חלוץ שמבקיע עשרה שערים בעונה. במקום אחר זה כמות של קשר. חלוץ טוב באנגליה גומר עונה עם עשרים שערים. בחיפה כל שחקני ההתקפה ביחד אולי יגמרו עם עשרים, אבל מה כבר היא יכולה לעשות. אלון מזרחי הפך מאווירון לכדור פורח בלי אוויר, וגם מוטי קקון, בסופו של דבר, זה לא זה. תם עידן הסקוררים. רק הגנות מביאות אליפות, תשאלו את הפועל תל אביב.

כמו עכבר בנבדל

יניב קטן הוא כישרון גדול עם כוח פריצה אדיר וטכניקה ים תיכונית משובחת. הוא יכול להיות הרבה דברים, אבל הוא לא חלוץ. הוא יגמור עם מקסימום חמישה שערים בעונה. יש בו פירגון וקלאסה, אבל אין בו אכזריות. בכל פעם שהוא חש צורך לבעוט לשער, הוא ממתין עד שהצורך המבוכן הזה יחלוף. סרגיי קלשצ'נקו הפך לעווית בחלק ההתקפי, לבית קברות של החמצות. הוא קורס לתוך מלכודת נבדל כמו עכבר מעבדה. שוב, מה הם היו עושים בלי הגולים של בניון.

הגודל כן קובע

פתאום חושבים שוב להגדיל את הליגה. בכלל, הקטע של הגדלת והקטנת הליגה הפך לאיזה טרנד שנתי. אתה יודע עם כמה קבוצות אתה מתחיל את העונה, אבל לא עם כמה תסיים. יותר מטרנד, זה הפך לבדיחה. פעם 16, פעם 14, אחרי זה 12 עם פלייאוף, אחרי זה 12 בלי פלייאוף, אולי פעם 10, אחרי זה שוב 14, וחוזר חלילה.

העיקר התעסוקה

עם כל הכבוד, במה תעלה הרמה אם קבוצות כמו בית"ר באר שבע, בני סכנין או הכוח רמת גן יגיעו לפריים טיים של הכדורגל, וידפקו כרטיסי נוכחות בטדי או בקריית אליעזר? הן יהפכו לפתטיות בדיוק כמו צפרירים חולון, אפילו יותר. לא נורא, העיקר שיש תעסוקה לראשי ההתאחדות.

משפחתי וחיות אחרות

ליגת על, שנת 2000, היא מקום עצוב וחסר בידור. מקום שבו יו"רים הולכים מכות אחד עם השני, עשרות אנשים נוהמים כמו אורנג אוטנגים ושלושים ומשהו איש מגיעים למשחק בפתח תקווה (למשחקי נערים הם מביאים יותר).

את הזבל הזה עוטפים לנו בנייר צלופן של שידורים מסוגננים, פרומואים מרגשים ודרמות פיקטיביות. מה לעשות גברי, הריח לא רוצה לעבור.