חמישייה מגן החיות

מיי בייבי

הקופה תולשת תצלומים של תינוקות מתוך העיתונים הפזורים בביתן. מפליא לראות כמה תינוקות היא מצליחה למצוא ביום אחד: שמנמנים בחיתולי נייר, בכיינים בכרזות פרסומת של תכשירים להקלת מיחושי בטן, מושתקים במוצצי גומי, זוחלים על שטיחים. ויש גם תצלומים של תינוקות בני יומם הנמצאים בפחי אשפה ומובאים לבתי החולים. את כולם היא אוספת לתוך שקית ניילון מהוהה, שגם עליה מוטבע תצלום של תינוק אוחז בכפו הוורודה צרור מפתחות צבעוניים. מדי פעם היא מוציאה אחד מהם מן השקית, מצביעה עליו בשמחה באצבע ארוכה וקמוטה של ידה החומה, השעירה, וצועקת: מבב, מבב!

אנחנו יודעים שהיא מנסה לומר מיי בייבי, מיי בייבי, אבל כנראה שלעולם לא תצליח. הקופה היא חירשת מלידה, ולמרות כל המאמצים שהושקעו, היא לא מדברת, רק הוגה את המילים הללו, מבב, מבב, עשרות ואולי מאות פעמים ביום, כל פעם שנקרה על דרכה מישהו שהיא סבורה שניתן לשוחח איתו.

החדשים בורחים מפניה, וחלקם היו רוצים להאמין כי דמותה אינה אלא סיוט, הזיה פתאומית שתחלוף עוד מעט קט, אם רק יעצמו עיניים; הכל, רק לא לדעת שהיא בעצם אחת מהם. אבל לאט לאט הם מתרגלים ולומדים כי היא כותבת כאשר מבקשים ממנה לעשות כן. יודעי האנגלית מנהלים עמה דיאלוגים על גבי פתקים, אבל השיחות, אם ניתן לקרוא להן בשם זה, אינן קולחות, משום שהיא כותבת מתוך מאמץ גופני ניכר ובלחיצה עצומה על הנייר. בתוך כך לעיתים נשבר העיפרון, או שנקרע חור בדף, והיא מתחילה מחדש.

היא מתעכבת על כל אות, מרחיקה את הנייר מפניה, מתבוננת בו באריכות ונועצת את לשונה בלחי אחת ואחר כך בשנייה, כלא מאמינה שהדבר יצא תחת ידיה. על האות “I” היא טורחת במיוחד, עד שזו נראית כציור של סירה, שתחתיתה עגולה ולה מפרש משולש אחד. בכל פעם שה "I" מסתיים סוף סוף, היא סופקת כפיים, העיפרון נופל, היא קוראת שוב מבב, מבב, ורק אחר כך שבה אל הנייר ובראש המפרש מציירת דגל קטן, שבמרכזו מגן דוד, וכך הלאה. בינתיים פוקעת סבלנותו של המשוחח השני, ולעיתים קרובות הוא פונה לענייניו בביתן ומשאיר אותה שם, עם ערימת התינוקות שלה, השקית, ומשפט לא גמור.

קשה לדעת אם היא נעלבת, וכשאנחנו שואלים אותה, היא מכחישה בתוקף: ראשה נע אנה ואנה במהירות לאות "לא", עשרות פעמים, עד שהיא בטוחה כי הבנו אותה. למען האמת, צריך לומר שיש דברים רבים שאין אנו מבינים, כמו למשל: מה בדיוק נשתבש בה במרוצת הזמן, כיצד הופיעה האובססיה הזו לתינוקות, שהרי כבר שלוש עשרה שנים היא מצויה בביתן, ולמיטב ידיעתנו לא נראה כאן ולו תינוק אחד. ומדוע, מכל המילים שבעולם, דווקא מבב, מבב. הרי מן הגליון שלה אנו יודעים בוודאות כי מעולם לא היה לה תינוק משלה, וגם לא יהיה. שחלותיה הוסרו בניתוח עוד בטרם הובאה לביתן.

משום מה, מבין כולנו, היא מעדיפה לדבר דווקא איתי. בבוקר היא מקישה על שמשת הזכוכית, דורשת לשוחח איתי, וכשאינה נענית היא פשוט עומדת שם, מביטה בי בעיניה הלחות ומעפעפת במהירות בריסיה כדי לבשר לי כי עוד מעט יגיחו דמעות. אף שאני מכירה את ההעוויה הזאת היטב, ויודעת כי היא נועדה להקים אותי מכסאי ולהוציאני מן החדר כדי שאעניק לה ליטוף, משהו באין אונות שלה מעיק עלי, ואני נועלת את הדלת ויושבת עימה על הספסל שבמסדרון כמה דקות, שבהן היא מנסה לספר לי סיפור-בתנועות-ידיים: היא יודעת שאין לי די פנאי כדי להקשיב לסיפור כתוב. בדרך כלל מדובר בעניינים פעוטים של הביתן, מברשת שיניים של אחד נמצאה במיטתו של השני, המנקה הותירה פס של לכלוך מתחת לארון: היא אוחזת בחוזקה בידי וגוררת אותי לשם, מתכופפת ונועצת את אצבעה באוויר שמתחת לארון, שוב ושוב, כדי שאבין. אחר כך היא מתבוננת בחיישנות, ורק כשאני מהנהנת לאות אישור, כי אמנם ראיתי את הלכלוך והעניין יטופל במהרה לשביעות רצונה, היא משחררת את זרועי מלפיתתה, וממהרת אל שקית התינוקות שלה שנותרה על הספסל, היא מחבקת את השקית, ושוב, מבב, מבב.

לפעמים אני מביאה לה תצלומים של תינוקות מתוך עיתונים שלא מגיעים אל הביתן, ואז היא כורכת את זרועותיה הדקות סביבי ומנסה להטביע נשיקה בלחיי. היא נראית כדג המנסה לנשום מחוץ למים בשפתיים משורבבות. אני מלטפת את ראשה. אנחנו לא מעודדים נשיקות. לפני חודשים אחדים קניתי לה בובה קטנה של תינוק. מסיבה שאינה ידועה לנו הדבר עורר את זעמה: כל אותו יום היה הביתן מלא בצעקותיה, והיא נשכה את הבובה ולעסה אותה, וירקה ושוב נשכה, עד כי הפכה לעיסת-פלסטיק חסרת צורה. אחר כך ייבבה מעט ונרדמה. כל שהצלחתי להבין הוא כי כנראה הבובה לא היתה "מבב, מבב". בגיליון נרשם שאין לתת לה בובות. אנחנו הרי לא מעוניינים לגרום לה התרגשויות מיותרות, וחשוב לא פחות לשמור על שלוותם של האחרים. היא כעסה עלי במשך ארבעה ימים אחרי האירוע המצער, לא ניגשה אל השמשה, וכשיצאתי מיוזמתי לשוחח איתה, משכה בכתפיה, הפנתה לי עורף ופתחה במרוצה מהירה עד סוף המסדרון, שם ישבה בפינה בגבה אלי, רגליה מקופלות תחתיה, השקית הנצחית מחובקת בחוזקה בין זרועותיה, והשמיעה את המבב, מבב הנצחי שלה.

אני חשה צורך לומר, שכאשר שמעתי שוב את הנקישות על גבי השמשה, חייכתי בשמחה ויצאתי לקראתה מבלי שהיה עליה להפציר בי, ואפילו חיבקתי אותה חיבוק אמיץ. היא הופתעה: השקית נשמטה מידה ומבט של פליאה עצומה עיטר את פניה. לרגע אחד היתה כמעט יפה בעיני, ואחר כך שוב: מבב. ובכל זאת נרשם בגיליון, שאני "החברה הטובה ביותר" שלה, למרות האירוע ההוא. הדבר יוצר בעיה מסוימת, משום שאני עתידה לעזוב את הביתן בתחילת השבוע הבא, וכבר כמה ימים שאנו מתייעצים לגבי הדרך הנכונה לבשר לה זאת מבלי לגרום לזעזועים. פרידה פתאומית אינה באה בחשבון, צריך לשוחח איתה על כך. אני יודעת שאין לדחות את השיחה, ועם זאת יש בי חשש מהול, אם ניתן לומר כך, בגעגוע מראש, שכן יש בה משהו חביב, ואף יותר מזה. אני מכירה אותה זמן כה רב, עד כי גם היא הפכה לחלק מנוף חיי. גם היא, במובן מסוים, "חברה טובה" שלי. הנה הצליל המוכר של הנקישה שלה על גבי השמשה. אני נוטלת עט ופנקס קטן, והיא מופתעת: עכשיו מדברים בלי ידיים? היא מתיישבת בציפייה על הספסל במסדרון, רגליה מתנופפות באוויר בקוצר רוח, ממתינה שאנעל את הדלת. אני יוצאת אליה ויושבת לצידה ובמילים פשוטות ככל שניתן, כותבת לה כי "עוד מעט" אהיה "בחוץ ולא כאן", אבל אין פירושו של דבר שלא נתראה עוד: "אני להביא הרבה תינוקות", אני כותבת לה, הכל על גבי פתק אחד שנתלש מן הפנקס ומוגש לה, לא בלי חרדה. היא קוראת, לאט אמנם, אבל נראה שהיא מבינה כל מילה, ומניעה את ראשה לאות "לא" ומביטה בי בציפייה שאכחיש את הכתוב. אני מנסה לחייך אליה, ואומרת "סליחה". היא מנסה שוב: "לא" תקיף, מלווה באיגרוף של כפותיה ובטפיחות על הספסל. שוב אני: כן, סליחה. ואז היא קרבה ונצמדת אלי בייאוש גדול, ומגרונה פורצת יבבה קולנית. אני מנסה להרגיעה בליטוף: ליבה הקטן הולם בפראות. זרועותיה נכרכות סביב צווארי, מבב, מבב. היא אומרת, לא, זה משהו אחר, הצליל דומה עד מאוד ובכל זאת חדש לגמרי: אני מנסה להרחיק אותה כדי לשמוע היטב, והיא חוזרת על המילים: מדד, מדד ושוב מדד, מדד. וזמן ארוך למדי חולף בטרם אני מבינה, כי מכולנו בחרה דווקא בי להיות לה לאבא.

דוד אולג

דוד אולג גר בצופית. פעם, לפני שנהיינו יהודים-בארץ-ישראל, היתה לו תינוקת. קראו לה הלינה. בא היטלר עם אקדח, זרק את הלינה באוויר והיא עפה קצת ומתה. היטלר חייך. אמא סיפרה לי את זה פעם כשנסענו לצופית, ואמרה לי לא לדאוג, כי עכשיו יש לדוד אולג את דודה לנה היפה עם העיניים האפורות, וגם ילדה חדשה, עוד פעם הלינה, רק שפה קוראים לה אילנה. ודוד אולג כבר נהייה שמח. כשאנחנו באים לצופית אני רוצה לראות אם הוא שמח באמת. דודה לנה אומרת שהוא כל היום יושב במדגרה, ושמותר לי ללכת אליו, רק שלפני שמגיעים לדלת צריך להודיע שזו אני וזה בסדר, אחרת הוא יפחד. במדגרה חם עם זמזום שקט. דוד אולג יושב בפינה על כסא קטן ולא עושה כלום. כשאני נכנסת הוא קם ומחייך, ותמיד אנחנו משחקים את המשחק. דוד אולג שואל, את רוצה לגדול, ואני אומרת: לא. ואז הוא קם ומוציא ביצה חמה ולבנה מן המדגרה, ואומר: את רוצה ללדת? ואני אומרת: כן! כי אני יודעת מה יקרה. דוד אולג ישים את הביצה החמה על המצח שלי, ואחר כך יתן מכה קטנה ולא כואבת, והביצה תישבר וייצא משם אפרוח מסכן ורטוב עם צוואר של סבתא. ואני אגיד: ילדתי! ודוד אולג יחייך. ואחר כך עוד ביצה ועוד ביצה, המון אפרוחים. ודוד אולג שמח וצוחק ומדגדג אותי ושואל: את רוצה לגדול? ואני אומרת לא, לא, מה פתאום, לא, ויולדת עוד אחד. וכשדודה לנה קוראת לנו לבוא לארוחת ערב, הוא תמיד אומר לי, שזה סוד שאסור להגיד אף פעם בעולם, עד שאני אמות.

יארומיל ושלושת הדובים

בחשכה שגונה כמקל של שנף, בחשיכה מתוקה כשוקולדה חמה, שוכב יארומיל הקטן עטוף בשמיכה צבעונית, רחוץ ומנושק, וחושב דובים. שלושה דובים רגילים למדי. מה עושים הדובים של יארומיל? דברים שדובים עושים בדרך כלל, כלומר, מתגרדים. הקשיש עומד על רגליו האחוריות ונשען בגבו אל גזע מסוקס, טחוב וירקרק, שבבסיסו צומחות אורניות. בתנועה גלית, כריעה והזדקפות, שוב ושוב נעים אחוריו הכבדים כשתי גולות ענקיות בשק פרוותו, והוא מתגרד. גם השני, לא כנגד גזע של עץ, אלא בגלגולים קטנים בעשב, הוא שוכב על גבו ומתאווה להגיע אל הגרוד בנקודה ההיא שבין עצמות השכם שם אין לשונו, שיניו או טפריו מגיעים, הנקודה המעקצצת עד כדי נהמות ונשיפות שאינן מביאות הקלה. הוא מתפתל, אפוא, בעשב הגבוה והלח, מניע את רגליו הקדמיות, זע אנה ואנה בארשת דובית של אי נוחות: כעס. בעשב הלח רוחשות קרציות של דובים. חמש עשרה מהן זוחלות עתה במעלה גבו של השני בטור ישר למדי לאורך עמוד השדרה שלו מצד שמאל, אם מביטים בו מאחור. הגלגולים מפזרים את הטור: שתיים למקום המוסק והנעים בחשכת הפרווה שבין הצוואר לבין בית החזה. שבע – אל חמימות פושרת, לא מוגנת, שבין הטפרים. האחרות שבות לעשב.

השלישי קטן. הוא מצונף בשלולית של מי גשם שנקוותה בגומה של עפר כהה וריחני, סמוך לעשב. הוא מתגרד באיטיות של רפי שכל, רגלו הקדמית הימנית נוגעת מדי פעם באוזן קטנה ונשוכה. פרש ירקרק-צהבהב דליל מנטף מאחוריו, צונח אל מי השלולית ויוצר בהם ענן לא גדול של דליחות. ירוק-אפור-חום. הוא משמיע יבבה דקה וגבוהה של אומללות גורית, אבל הקשיש והשני אינם מקשיבים לו: שניהם חדלו פתאום להתגרד בבת אחת. הם מרחרחים. משהו זע בסבך שמאחוריהם, ומייד אחר כך שתי יריות. הקשיש קורס ליד גזע העץ שלו ונופל בחבטה עמומה. השני נמלט, אבל אי אפשר שלא להבחין בצליעה קשה ברגלו האחורית – השמאלית. הגור דווקא מתעשת פתאום, מתכדרר בשלולית שלו כמו בהכנה למרוצה שעוד תבוא, והוא אפילו מתחיל להזדקף על ארבעותיו ולהביט סביבו בארשת של תימהון, החביבה כל כך על היורים: נראה כאילו הוא מבקש לשאול שאלה, וכך הוא קופא לרגע בירייה השלישית, וגם הוא קורס שם, בתוך המים המאדימים והולכים בשלולית העולה על גדותיה וזוחלת על רצפת החדר ומגיעה כמעט, כמעט עד שולי שמיכתו של יארומיל הקטן.

הדרך מיפו למלצ'ט

זה היה ביום שגמרנו את הבחינות, אתה זוכר. הבטחנו לעצמנו שתהיה חגיגה, אבל למי היה כוח. סתם רבצנו ככה בסלון, עייפים, מחכים שיהיה כבר שלוש בבוקר וניסע להביא את נעמי משדה התעופה. ואז דורון אמר, שאולי כדאי לנסוע ליפו להביא גלידה ותיכף התחיל ויכוח, מי יבוא איתו ויחכה באין חניה למקרה שיגיעו הגוררים. שנינו לא רצינו, אבל אני ויתרתי, כמו תמיד, ונסעתי עם דורון למרות שזה לא תענוג גדול להיסחב עד יפו באמצע לילה של אוגוסט בחיפושית הישנה שלו עם הקפיצים השבורים והריפוד הקרוע. לא, שום דבר לא קרה בנסיעה, הכל היה בסדר, כרגיל תור ארוך לגלידה, ואחרי המון זמן דורון הגיע, שם את הקלקר במושב האחורי ונסענו בשקט. הרדיו לא פעל. כשהיינו כבר די קרובים הביתה, בצומת של מלצ'ט וחשמונאים, ראיתי מרחוק איזה גוש באמצעי הכביש, מין שמיכה או משהו, ערימה כזאת שבתוכה תקוע מקל בזווית של שישים מעלות בערך לאספלט. אמרתי לדורון שידליק אורות גבוהים אבל כמובן אין לו, אז במקום זה הוא האט, אפילו שהיה ברור שאי אפשר לעקוף את הדבר שבאמצע הכביש, ואז, בערך כשהיינו במרחק של שלושים מטר מזה, ראיתי משהו ולא הייתי בטוחה, השמיכה זזה, והמקל זז יחד איתה אבל נשאר באותה זווית כאילו הדביקו אותו לשמיכה, והשמיכה פשוט התחילה ללכת. גם כשהבנתי, הייתי כל כך מופתעת שלא שמתי לב שדורון בלם, לא שמעתי את הברקסים, כלום. רק הדבר הזה. ואז יצא לי קול נמוך ומוזר, דורון, תראה, חד-קרן. הוא שתק והשתעל קצת, אבל גם הוא ראה מה שאני ראיתי, וכנראה הבין שלא יעזור לכבות את האורות, זה פשוט יישאר שם. עברו רגעים ארוכים מאוד עד שהוא יצא מהאוטו, לא סגר את הדלת והתחיל ללכת לכיוון שלו בצעדים קטנים קטנים. אני לא ידעתי מה לעשות ופשוט הלכתי אחריו. במין חוש כזה, שלא להבהיל, שנינו התקרבנו אליו על קצות האצבעות עד שראינו שהוא מסתכל עלינו, ודורון התכופף קצת וסימן גם לי להתכופף, כדי לא להפחיד אותו. הוא היה נורא קטן, בגובה של קוקר ספניאל, עם הקרן הזאת בדיוק באמצע המצח, שהייתה ארוכה כמעט כמוהו, ופרווה ארוכה וחלקה לגמרי, עד האספלט.

חיכינו. המון זמן. הוא לא זז, וגם לא נראה מבוהל בכלל, רק הסתכל עלינו במין התעניינות. שרקתי לו את השריקה שלך ושלי בטון נמוך ומרגיע, אבל הוא לא הגיב. התקרבנו עוד קצת, ושוב כלום. ואז אמרתי לו, שוב בקול הנמוך המוזר הזה, בוא, בוא חמודי, ובאמת הוא התחיל ללכת לכיוון שלי, כמה צעדים, ועצר. היינו ממש קרובים, בערך מטר, וכמעט שנעצרה לי הנשימה, אבל החלטתי שאני אלך אליו ואם הוא יברח, בטח נוכל להשיג אותו: מה שלא יהיה, צריך היה להוריד אותו מהכביש שלא יידרס לנו. אמרתי שוב, חמודי, חמודי, וניגשתי אליו, כרעתי, הוא עם המבט של ההתעניינות, והתחלתי ללטף אותו. פרווה נהדרת, רכה כמו חוטי משי. בהתחלה הוא קצת רעד, אבל לא התנגד. אחרי כמה דקות, כשליטפתי לו את הגב, הוא פתאום דחק את הראש לתוך היד שלי, כאילו שניסה לקרב לחי אלי, בלי שהקרן תפריע.

הרמתי אותו והחזקתי אותו בידיים: אני יודעת שהוא לא פחד, כי יכולתי להרגיש את הלב שלו, קרוב לאצבעות שלי, בדפיקות שקטות ואיטיות. דורון שאל אם הולכים לאוטו, ואמרתי שכן: צריך היה להביא אותו למקום שאין בו מכוניות. אני לא יודעת למה הלכתי על קצות האצבעות, וכשהגענו לאוטו והנחתי אותו בזהירות במושב האחורי, אמרתי לדורון שאולי נחכה קצת עד שהוא יתרגל לסביבה החדשה ורק אחר כך ניסע. באור הקלוש של האוטו ראיתי שהוא מרחרח סביב הקלקר, כאילו שהוא רעב. הורדתי את המכסה, העליתי קצת גלידת לימון על האצבע ונתתי לו. הוא ליקק! היתה לו לשון קטנה ומחוספסת כמו נייר זכוכית עדין, אבל מיד אחר כך הוא השמיע מין פטפטפט, וירק את הגלידה. ניסיתי שוב עם השוקולד-תפוזים. הצלחה גדולה. הוא ליקק במהירות, עוד ועוד, וכנראה שנמאס לו מן האצבע שלי – הוא ממש דחף את האף לתוך הקלקר וליקק ישר משם, עד שכל השוקולד נגמר. בלימון הוא לא נגע. דורון הסתובב במושב הנהג, היה לו מין חיוך אבהי על הפנים, אפילו שהחד-קרן בכלל לא שם לב אליו. כשהשוקולד-תפוזים נגמר, החד-קרן הסתדר והתכרבל לו במושב לידי כאילו הוא הולך לישון.

אי אפשר היה לראות הרבה כי לא היה די אור באוטו, וגם לא רצינו להפריע לו. מצד שני אתה בטח כבר דאגת בבית ואי אפשר לחכות ככה כל הלילה באמצע הכביש. דורון אמר שהוא יאיר עליו לרגע, ונראה אם הוא באמת ישן. רק באור באמת ראינו אותו, ולרגע קטנטן אחד ראינו גם שיש לו עיניים כחולות וזוהרות, מין כחול פרוסי נפלא, רכות ובלי שום רוע, ואז פתאום נשמע מין "פינג" קטן, ופתאום האוטו היה מלא אבק צהוב מוזר וריח של שושנים נבולות, והחד-קרן נעלם. לא, התפוגג, נמס באוויר, אני לא יודעת, ואחרי כמה זמן הבנתי שאין טעם לחפש אותו, הוא איננו, פשוט איננו ודי. ישבנו באוטו, שתקנו, שתקנו ולא ידענו מה לעשות. עד שדורון אמר שמוכרחים להגיע אליך, ושיותר טוב שלא נגיד לך שום דבר. מה אפשר בכלל להגיד. נסענו הביתה. כמו אוטומט, סגרתי את הקלקר ולקחתי אותו איתי. היינו כל כך שקועים במה שקרה שאפילו לא הדלקנו את האור במדרגות, סתם עלינו בחושך ולא אמרנו מילה. ואתה, כשהגענו, כל מה שהיה לך להגיד זה, יופי, שולחים שני מהנדסים להביא גלידה, והם חוזרים עם סירופ צהוב מלא אבק, ומה זה שני הכתמים הכחולים בפנים?

דברים שאפשר לומר על סוסים

שבעים וחמישה מיליון סוסים יש בעולם, על פי אומדן זהיר, ותוחלת החיים של כולם מתארכת והולכת, כיוון שאין הם משמשים עוד במלחמה. גם אותם סוסים שנגזר עליהם למות בקולנוע, אינם מתים ממש. הם כורעים ונופלים על פי תנועת יד ידועה של מאמניהם. הדבר נעשה לא מטעמים היפופיליים דווקא, אלא מחמת מחאה של ארגונים המגויסים לעניין זכויות של חיות, וגם כדי למנוע מועקה הלופתת את גרונם של צופי סרטים, בראותם סוסים מדממים עד מוות.

תפוצתם של הסוסים במדינות השונות אינה אחידה, כך התברר לעורכי האומדן. על כל הולנדי, למשל, ניתן למצוא 1/113 של סוס. בקשמיר נמצאו נערים שגידולם עוכב בשל תת-תזונה, והם מועסקים בקליעת צמות קטנות ברעמות הסוסים המהירים. הם עושים כך מתוך אמונה, כי בבוא היום יהיו רוכבים נודעים, ובזרועותיהם הדקות עוד יניפו גביעים כבדים עשויים כסף טהור.

זן אחד של סוסוני-שטלנד לא ניחן כלל ביכולת צניפה. אין זאת אומרת כי הם סוסים פגומים שלא נכללו באומדן, להפך: הסוסונים טופחו כך בקפידה מזה שלושים ותשעה דורות. הם מובילים ילדים בכרכרות זעירות של גני שעשועים. האלם הכפוי של הסוסים מונע בהלה של הלקוחות הצעירים מצניפות-פתאום.

אין חבל ארץ בעולם שאין בו סוסים. אלפים משוטטים בעמקי הצפון של איסלנד, בחבורות גדולות, ולפני מותם בקור המקפיא של החורף, הם קרויים "סוסי הבר".

אחרי אסונות גרעיניים, קיימת אפשרות כי יוולדו סייחים בעלי שש רגליים, ולפעמים אפילו שמונה. תמיד מספר זוגי. הדבר מחייב זהירות מרובה בעת עריכת האומדן, שכן מעמדם האונטולוגי של סייחים כאלה אינו ברור די הצורך. מחד, כל פרט כזה הוא יותר-מאשר-סוס, ועם זאת עדיין פחות-משני-סוסים.

כל הציירים שביקשו להעתיק את דמותו של סוס דוהר אל הבד, טרם המצאת הצילום בתנועה, טעו: הוכח כי בעת מרוצתו, מורמות ארבע הרגליים בבת אחת. אין פירושו של דבר שסוסים יכולים לעוף, אם כי שלד אחד, שנמצא כמעט בשלמותו באזור יוקאטאן, מצביע על אפשרות כי בשחר הימים היו למעין דינוזאורים סוסיים גם כנפיים. השלד קרוי "היפוזאורוס ג'ונסטון", על שם מגלהו, והוא נתון בתיבת זכוכית במוזיאון לתולדות הטבע בפניקס, אריזונה. מובן שאין הוא נכלל באומדן.

בים רוגע הם שוחים בהנאה מרובה, ראשיהם מורמים מעט מעל פני המים, והם מחרחרים ונושפים. אין הם מביעים התנגדות לכך שהאדם האוחז ברעמתם בחוזקה ירכב על גבם, אפילו בעת שחייה. עורכי האומדן סבורים כי מיזגם של הסוסים נוח בדרך כלל, אם כי הדבר לא אומת, כמובן, בכל מקרה פרטי של סוס. סוסים החיים בערים הגדולות הם מהירים ומסתגלים בקלות לשאון המכוניות, צפירות האזעקה, רעש מערבלי הבטון. בצבעים שבפנסי רמזורים אין הם מבחינים כמעט, ולכן לא יהיה זה נכון לומר כי סוסים מסוגלים לחצות כבישים בבטחה, ללא תרגול מוקדם. אבל משעה שלמדו לבצע זאת כהלכה, כמעט שלא נשקפת סכנה לחייהם של סוסים שבעיר, והם בטוחים לגמרי במעברי החצייה, שאננים אפילו, וכשהם עולים במדרגות בדרכם אל הדלת, משמיעות פרסותיהם קלונק-קלונק קצבי, נעים ושלו.