הפרדות וזיגזג

בתדירות של אחת לפיגוע נהג ראש-הממשלה היוצא להוציא לציבור מעין פקודת-יום שעיקרה;

ישראל תגיב במועד ובשעה וכו', לא תמשיך במגעים וכו', והיה אם לא יהיה הסדר עם הפלסטינים, אזי תכריז המדינה על היפרדות חד- צדדית, "הם שם אנחנו פה" , כולם יושבים לבטח ושלום על ישראל.

היה זה אך סמלי כי ראש-הממשלה הזיגזגי ביותר בתולדות המדינה - הוא גם מי שאימץ את סיסמת ההפרדות לשלום, שנשמעה בנאומיו כצירוף טרוף של בוקה ומבולקה. שכן התנהלותו בנושא ההפרדות דמתה באורח מדהים להתנהלותו העקבית עד כדי נחרצות בנושא היפרדותו האישית מהמשך הכהונה במשרות ציבורית.

רעיון ההפרדה החד-צדדית סבל בהצגתו משתי מצוקות ניסוח; הראשונה קשורה בקרבה הסמנטית בין 'הפרדה' לבין 'אפרטהייד', קירבה שגבלה באי-נעימות קשה.

השניה קשורה בנטייתם של ממציאי תוכנית ההפרדות - למחזר את נוסחת עיבוד התמלילים של הנסיגה מלבנון - רק במקצה טריטוריאלי אחר; הסמנטיקה המשוכללת הזאת מציבה 'פעימה' במקום 'נסיגה', 'התפנות' במקום 'התקפלות', במקום 'טרנספר פנים-יהודי' ויצירת בעיית פליטים חדשה. הנוסחה הלבנונית הוצגה בתעמולת הבחירות האחרונה של 'ישראל אחת' כסיפור הצלחה מופלא, ואולם בפועל היא הכשירה את הקרקע להתנערות אל-אקצה, ללבנוניזציה המשודרגת של עזה, לפריצת הגבול הצפוני למחטפים, עפיפונים, אבנים ויריקות, ולשיווק טקטיקת הפעולה היעילה של החיזבללה ליעדים באירופה ובגדה.

ישראל אכן צריכה להיפרד מדבר-מה, אך הדבר שהיא אמורה להיפרד ממנו - שונה מאוד מהקונספציה שהוצעה עד כה, וביצועה של ההפרדה הזאת - לא ייצא אל הפועל בקווים מזוגזגים של כן, לא, אולי, אנ-דן-דינו ואחר-כך נראה.

בשבוע שבו אירע הלינץ' ברמאללה המשיכו תושבי המדינה בשיגרת חייהם מוכת התרדמת, שבמהלכה הם רוכשים מצרכים בצרכנייה השכונתית ומקבלים אותם הישר למטבח מובלים בידי פועלים בדוקים ביטחונית מהשטחים. באותו שבוע המשיכו פועלים מהגדה ומהרצועה להרוס בחמת זעם קירות בבתים משותפים משופצים בכוח-עבודה יומי, שחור וגולמי הנרכש בשווקי עבדים. באותה תקופה המשיכו נהגים מעזה לנהוג באוטובוסי 'אגד' בכבישים המרכזיים של המדינה.

הנחת היסוד של כלכלת העבודה הערבית לשירותה ישראל השאננה, היא שמדובר בכוח זול וזמין, שהמשך תפקודו במסלולי השיגרה הקיימת מועיל לכאילו דו-קיום ושהפטרונים הישראלים מיטיבים עם העם העני השכן. הנחת זו משרתת את האליטות הכלכליות של המשק הישראלי, רשתות-השיווק הגדולות, בעלי מונופול התחבורה הציבורית, קבלנים ומתעשרים חדשים. היא מבוססת על הליך אילוף והתרגלות כללית של נצרכי שוק עבדים כפול; מצד אחד כוח עבודה נטול זכויות, ניתן לניצול משווע, שעצם תנאי העמסתו והעסקתו עשויים להוות סדנת הכשרה רעיונית להצטרפות לג'יהאד האיסלמי - גם בלא הגורם הדתי-לאומי. מצד שני, ציבור צרכנים ישראלי מפוהק, מורגל לשירות רע בתנאים של תת-רמה, חושש להביע את חששו מנהג לא ישראלי, או מסבל מהשטחים, מחשש פן יסווג חלילה כגזען.

אימפריית הנדמה-לי הישראלית התרגלה לשוק עבדים עם פרופיל ביטחוני בדוק ואשליית תפקוד תקין. בעיניי רוחה ראתה עצמה כמשפיעה רוב טובה על אוכלוסייה שנתפשה בעיניה כהמון של עלובי חיים ומתוך כך היא התמכרה למנעמיו של שוק עבדים זול. והיא צריכה להיפרד עכשיו - לא מהשטחים כטריטוריות, או מההתנחלויות כהתיישבות, אלא מצורך הפנימי, הממכר באורח כפייתי, להיעזר בשרותיו של עבד זמין עם כושר סיבולת גבוה ופרופיל סביר. ההפרדות הזאת תשרת הן את ציבור העובדים הפלסטיני שיוכל להפנות את האנרגיית שלו לרווחת האוכלוסייה בשטחים ולכינונה של כלכלה עצמאית, ןהן את ציבור הצרכנים כאן, הרשאי לעלות על אוטובוס, או לעשות קניות בסופר של הקניון, מבלי להיות דאוג תדיר בעניין השאהיד התורן של הפיגוע הבא. ההיפרדות הזאת לא תשרת לעומת זאת את ענקי הכלכלה הישראלית הנבנים על שוק העבדים הנוכחי, ולפיכך היא נטולת שדולה ואיש לא מדבר עליה באמת, שכן נוח הרבה יותר להסיט את תשומת-הלב לשטחים ולמתנחלים ולעצום עיניים נוכח הנער השליח עקום הגב והמותש, הגורר רגלים מן הצרכנייה ובחזרה.