שמש בוגדני

צדק פואטי נראה יפה גם כשהוא משתקף בעסקים הקשוחים של הטלוויזיה. בעונה שעברה איבדו "שידורי קשת" לטובת הלוויין את "שמש", מהנכסים הטלוויזיונים מניבי שמנת הרייטינג לדורותיה. לאחר מו"מ עסקי כושל הניחו "שידורי קשת" ל"שמש" לעבור ללוויין ולהעביר עונה שלמה מול אחוז צופים כמעט אפסי ביחס למה שהורגלו יוצרי הסדרה.

לוואקום שנפער בלוח המשדרים שלחו "שידורי קשת" לוויינים רבים, שהתרוממו ברעש עצום וכולם נשרפו כמעט מיד. הדוגמה האחרונה היא "החפרפרת", שלא הצליחה בינתיים להמריא. בשבוע שעבר אף הגיעו שם לסף הרייטינג הטלוויזיוני הנמוך בתולדות ערוץ 2, ו"שידורי קשת" מיהרו והחזירו את "שמש", אותו בן מצליח ומנודה, בחזרה לפריים טיים של יום שלישי, בעונה שכבר שודרה במלואה ב-YES. את נצחונו ההירואי חתם צביקה הדר בקידום עצמי אצל רפי רשף מיד אחרי שידור הפרק של שמש.

היא עושה את זה עם הבוס

בפרק הראשון לעונה הרביעית מתעוררים שמש (צביקה הדר) ואתי (גלית גיאת) למציאות חדשה. לאחר שבמשך שלוש עונות נבנה הסיטקום העדתי המצליח הראשון (אם לא מחשיבים את שכונת חיים) סביב המתח המיני הלא ממומש בין שני האנטי-גיבורים - הוא בעל מסעדת פועלים לא מצליחה במיוחד והיא המלצרית שלו - הגיעו השניים לפירקם בבית מלון זול בחיפה (עיר פועלים או מה). העונה הרביעית, אם כן, תיבנה סביב הפוטנציאל הקומי שיש למצב החדש בין הטאלנטים המובילים של שמש, וכשאומרים פוטנציאל קומי, במקרה של שמש, אין כוונה לרמוז חלילה על הומור מעודן, טקסט תקין פוליטית או סיטואציות אנושיות מורכבות. כבר בתחילת הפרק מודיעה אתי, שאיחרה לעבודתה, לשמש, המעסיק שלה, שהוא לא יכול לפטר אותה משום שהיא שוכבת עם הבוס. מה שנקרא, סמארט קאריר מוב.

הפרק הראשון התחפש, ברוח החג, לסאטירה חצופה על המאבק הכוחני, הקרתני והפתטי בין הכבלים ללוויין. "כל כך הרבה ערוצים, מה תראו שם בדיוק" שואלת אתי את שני רוכלי הערוצים החדשים, שמנסים למכור למאהב שלה את סחורתם. אבל בדיוק כמונו הם בלעו את המנטרות וחתמו על הוראת קבע. ומה שהתרחש אחר כך נראה כמו פרודיה עצמית. אורלי ויינרמן התחזתה לדנה מודן, טנצר המנייאק לג'רי ספרינגר, ששי למנחה בערוץ הקניות, הילד המעצבן למנחה תוכנית אינטרנט מגניבה, וכולם הציגו בתוכניותיהם בערוץ המקומי את התפוררות הרומן בין אתי לשמש, כשבין לבין שובצו קטעים מתוכנית טבע על חיזורי לטאות.

נחות מכל בחינה שהיא

על הנייר זה נשמע נועז, חריף, יצירתי, ובעיקר מפתיע בהתחשב בעובדה שמדובר בסיטקום כל כך שמרני, שבנוי בעיקר על מילון יואב צפיר המלא לסטריאוטיפים ישראלים. הסטריאוטיפ העדתי (אתי כפריחה טובת לב), השוביניסטי (שמש שמיד אחרי שכבש את אתי, יעד לו הקדיש את מיטב מאמציו בעונות הקודמות, מתחיל לנהוג בה בגסות בהמית ולוטש עיניו לשדיה המנותחים והפארודיים של אורחת מזדמנת), הגופני (הגוף של ויינרמן, השומן של טנצר והזומבי ששי) ועוד.

שמש ממשיכה להחזיק ביעד השקוף שלה, להציג מראה של החברה הישראלית, הצאצאית הרוחנית של מסעודה משדרות. אבל כסאטירה היא לא מתרוממת מעל מושאי הלעג שלה. בין הדעתנות שעל הנייר למה שקורה על המסך פעורה תהום יצירתית, והמוצר הבידורי שנוצר שם נחות כמעט מכל בחינה (למעט טעם רע לתפארת) מאלו המבוזים על ידו. נדמה שאין עלבון גדול יותר מזה, כולל העלבונות שמטיח שמש בטנצר, שעד כמה שזכור לי מעולם לא הואשם על ידו בחוסר יכולת טרמינאלי להצחיק.