הדרך לתהילה

ויליאם שייקספיר, גדול המחזאים, האמין שכל העולם במה וכל האנשים שחקנים. אבל מי שרוצה לעסוק במשחק כמקצוע, יודע שכשרון טבעי לבדו אינו מספיק. הרוב המוחץ של השחקנים שאנחנו רואים על המסך והבמה, שנראים כאילו נולדו עם זה, הם לרוב בוגרי בתי-הספר למשחק, ובעלי הכשרה מקצועית בתחום.

ללימודי משחק יש יתרונות מעשיים: במאים רבים העידו, כי יעדיפו לעבוד עם בוגרי בתי-הספר למשחק, וכי הם בעצמם מורים באחד מהמוסדות ללימודי משחק - כלומר,

זה המקום ליצור קשרים. יש סוכנויות שחקנים שלא יסכימו לייצג שחקן, שאינו נושא תעודה מבית-ספר מוכר.

אבל גם מבחינה מקצועית, לימודי המשחק נתפסים על-ידי גורמים רבים בענף כחיוניים לשחקן. שחקנים שלא למדו - אני רואה את זה עליהם מיד, אומר משה איבגי, אחד השחקנים העסוקים בישראל ומורה בסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב. מי שלא לומד ממצה את הפוטנציאל האותנטי והספונטני שלו מהר מאוד, ונשאר בלי כלום. אני לא יכולתי לעשות את הדמויות בסרטים 'שורו' או 'חולה אהבה בשיכון ג' אם לא הייתי לומד.

רק שחקנים מעטים מצליחים גם ללא קרש הקפיצה של הלימודים, ויש כאלה שלא למדו, הצליחו בגדול אך בכל זאת בחרו להשעות את המשך הקריירה וללכת ללמוד.

לוסי דובינצ'יק זכתה לפני מספר שנים באוסקר הישראלי על תפקידה בסרט קלרה הקדושה. היום ניתן למצוא אותה בשנה א' של לימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב.

אתה יכול להתאים במקרה לתפקיד אחד בקולנוע, אבל זה לא אומר שיש לך מספיק כלים לעשות מגוון של תפקידים, אומרת דובינצ'יק, בלימודים יש לך הזדמנות להתנסות, ובחוץ - מי שלא התנסה יכול להרוס לעצמו את הקריירה. כמוה גם אסנת חכים, שנה ג' בסטודיו, שהתפרסמה בסדרת הטלוויזיה הפוך והיום היא משחקת בעיקר בהפקות של בית-הספר. הרגשתי שאני צריכה ללמוד כדי להגיע למקומות שאליהם אני רוצה להגיע. זה נובע פחות מהלחץ בענף ללמוד כמו מהתחושה האישית שלי.

הבחינה הכי מפחידה: האודישן

בפני המבקשים ללמוד משחק עומדות כיום 3 אפשרויות מרכזיות: חוגים לתיאטרון באוניברסיטאות, בתי-ספר למשחק וסדנאות מקצועיות. מי שבוחר באוניברסיטה יודע, שההשקעה תניב בסיום גם תואר אקדמי. בנוסף ללימודים המעשיים יש דגש חזק על יסודות תיאורטיים הכוללים מבואות בתיאטרון, תולדות התיאטרון, ניתוח מחזות, תיאטרון ישראלי ומודרני, ובסיום התואר מגישים הסטודנטים עבודות סמינריוניות עיוניות. באוניברסיטאות מדגישים, שאצלם מבינים שתיאטרון קשור לתרבות ולא למסחר. אנחנו מגדלים טיפוס אחר של שחקן, אומר ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א, פרופ' שמעון לוי, אדם משכיל יותר, טיפוס של אמן יותר עצמאי, יותר בן-אדם ופחות בובה. השכלה זה לא דבר שאפשר לקחת מאדם גם בעוד 30 שנה - וזה עושה את ההבדל בין אופנתיות לעומק. תנאי הקבלה לחוגי התיאטרון האקדמיים גבוהים יחסית, ולרוב יידרש המועמד להציג ציוני מבחני בגרות ופסיכומטרי, בנוסף למבחני המשחק (אודישנים) והראיונות האישיים. שכר הלימוד עומד באוניברסיטאות כיום על כ-11,000 שקל בשנה, ומשך הלימודים נע בין 3 ל-4 שנים (8-6 סמסטרים).

בבתי-הספר הפרטיים למשחק (המפורסמים בהם הם ניסן נתיב, בית-צבי, סטודיו יורם לוינשטיין) הדגש הוא יותר מעשי ופחות תיאורטי, וסגל המורים מורכב בדרך-כלל

משחקנים, במאים ואנשי מקצוע. בין התחומים שנלמדים נמצאים גם פיתוח קול ודיקציה, תנועה, טכניקות באימפרוביזציה, להטוטים, קרבות במה וסיף, סטפס, משחק מול מצלמה ועוד. בתי-הספר היוקרתיים למשחק מציעים מסלולים הדומים באורכם למסלולים האקדמיים - כ-3 שנים, ובאותם מחירים. בבתי-הספר טוענים, כי רמתם אינה נופלת מזו של האוניברסיטאות, וכי ההתמקדות במיומנויות שדורש המקצוע מביאה למיצוי הפוטנציאל שבכל תלמיד.

גם החוגים האוניברסיטאים וגם בתי-הספר למשחק עורכים, כחלק מתנאי הקבלה, אודישנים למועמדים. ברוב המקרים נדרשים הנבחנים להכין מראש מונולוג דרמטי, מונולוג קומי ושיר, ולהציג אותם בפני פאנל של בוחנים.

ראו הוזהרתם: זה מפחיד יותר מבחינות בגרות או מפסיכומטרי, ומי שסובל מפחד במה יאותר מהר מאוד. בנוסף, אם חשבתם שבכך מסתיימת מסכת התלאות - טעיתם. ברוב המקרים המאושרים שעברו את האודישן ימשיכו לסדנה קבוצתית של אימפרוביזציות, ויתמודדו מול שאר המועמדים על המספר המאוד מוגבל של המקומות הנחשקים (50-15 תלמידים בשנה).

בתי-ספר קטנים למשחק וסדנאות מקצועיות מומלצים בעיקר למי שאינו מעוניין להתחייב למסלול ארוך ויקר לפני שהוא בודק אם אכן הוא מתאים למקצוע, ואם המקצוע מתאים לו. יורם לוינשטיין, שהסטודיו שהוא מנהל מציע גם סדנאות משחק בנות ארבעה חודשים, טוען שהסדנאות נועדו למי שרוצה לטעום לימודי משחק מקצועיים. אם אין לך כשרון - זה במהרה יתבהר לך בסדנה, אומר לוינשטיין.

הג'וב הכי נפוץ בזמן הלימודים: מלצרות

בי מי שבוחר ללמוד ברצינות לתקופה של 3 שנים ויותר, נאלץ להתמודד עם היקף שעות גדול מאוד (בין 30 ל-57 שעות שבועיות), במיוחד בשנים המתקדמות. ברוב המקרים, מספר השעות המוצהר אינו משקף את היקף הזמן האמיתי שנדרש התלמיד להשקיע, שכן ההפקות הרבות שמעלים בתי-הספר והחוגים לתיאטרון מחייבות חזרות רבות, לעתים עד השעות הקטנות של הלילה. תלמידים המממנים בעצמם את לימודיהם יתקשו לעבוד במקביל

ללימודים, בגלל העומס הרב. קיימת אפשרות לקבל מלגת לימודים, וברוב בתי-הספר מנסים לקשר בין התלמידים לגופים מממנים.

בזכות מספר התלמידים המצומצם התחרות על המלגות לא גדולה. ניסן נתיב, המנהל סטודיו למשחק, טוען כי רוב התלמידים מצליחים לקבל מלגות מקרנות שונות, כמו

קרן התרבות אמריקה-ישראל, משרד החינוך ואנשים פרטיים שתורמים מלגות. נועה רבן, שנה שלישית בסטודיו, מספרת שמלבד שני תלמידים שוויתרו על מלגה, כל תלמידי שנה ג' ממומנים על-ידי מלגות לימודים. רבן עצמה עבדה בשנתה הראשונה בסטודיו בתור ברמנית בבית-קפה, ובשנים הבאות נעזרה בסכומים שחסכה בצבא וגם נעזרה בהוריה.

בשנים הראשונות רוב הסטודנטים למשחק עובדים במלצרות או בעבודות מזדמנות, אבל בני-המזל מצליחים להשיג עבודה במשחק - תפקידים קטנים בסרטים, בסדרות טלוויזיה או בהצגות, פרסומות וכו'. בתי-הספר מסתייגים, אך מתקשים לסרב לאשר את ההזדמנות, בעיקר בגלל הצורך של התלמידים להתפרנס ולהתחיל את דרכם בענף, שהוא ממילא תחרותי מאוד. באוניברסיטת ת"א משתדלים למנוע את ההצצה של התלמידים לעולם האמיתי, בטענה שהחשיפה פוגעת בהתפתחות בלימודים. לדברי פרופ' לוי, החוג בא לקראת התלמידים כשמדובר בחלטורה שאינה פוגעת בלימודים, אך היו גם מקרים שתלמידים בשנים המתקדמות נקלטו בהצלחה בענף ולא חזרו לסיים את לימודיהם. ניסן נתיב מסכים, שהחלטורות עלולות לפגוע בלימודים, אך כאשר מדובר בעבודה שמאושרת על-ידי בית-הספר, הוא אפילו מנהל מו"מ בשם התלמיד על גובה השכר.

המיתוס הכי שחוק: המשכורות בשמיים

השכר של שחקנים הוא מקור לשני מיתוסים. מיתוס ראשון גורס כי השחקן הממוצע גר בדירת סטודיו מעופשת, ומבלה את רוב זמנו בחדרי המתנה לאודישנים בלוויית מאות שחקנים אחרים. המיתוס השני הפוך, ורואה במשחק עיסוק זוהר, עטור פרסום, תהילה ומשכורות עתק.

אז מה באמת מחכה לבוגרים של בתי-הספר למשחק?

קצת מזה וקצת מזה. המשכורות גבוהות יחסית, אך תקופות האבטלה ארוכות והתחרות גדולה. לדוגמה, תעריפי המינימום בערוץ 2 ליום צילומים לשחקן בתפקיד ראשי הוא 1,883 שקל. כל תפקיד אחר משתכר 1,421 שקל ליום צילומים. בערוץ 1 התעריף המינימלי לתפקיד ראשי הוא 1,310 שקל ולתפקיד משני 983 שקל. בחינוכית וברדיו

התעריפים נעים סביב ה-800 שקל. אמנם בתחום הזה המינימום הוא לפעמים גם המקסימום, אבל שחקנים מבוקשים יכולים לקבל סכומים גבוהים קצת יותר. יורם חטב, שחקן ומתנדב בארגון שחם (שחקני מסך), מסביר שהתעריפים עלולים להטעות, מפני שלא מדובר במשכורת שנתית. אנשים חושבים שמדובר בסכומים גבוהים אבל שוכחים שעבודה של שחקן מסך נמשכת מעט מאוד זמן. על הסדרה 'לתפוס את השמיים', שאורכה 8 פרקים, עבדנו במשך 61 יום בלבד. אותו דבר בקולנוע - את הסרט 'קדוש' צילמנו ב-10 ימים. מדובר בסקטור שעבודתו ארעית. בממוצע, שחקן עובד רק 4 ימים בשנה בטלוויזיה, ולכן הוא חייב להשלים הכנסה בהצגות ילדים, דיבובים, תיאטרון פרינג' ועוד.

כל מי שמנסה להתפרנס בארץ ממשחק מסכים שמדובר במקצוע לא קל, שההתקדמות בו - לפחות בשלבים הראשונים - מלווה בדם, יזע ודמעות. אבל בוגרי בתי-הספר יכולים להתנחם גם בבשורה אופטימית: ארגון שחם, שנאבק למען זכויות של שחקני המסך, טוען להישגים מכובדים בכל המטרות שהציב לעצמו: אכיפה של הסכמים קיימים (בנושא תעריפי מינימום, שעות עבודה ועוד), הגדלת השכר, שיפור התנאים והרחבת מעגל העבודה. איבגי, גם הוא מתנדב בשחם, טוען שמי שממש רוצה להיות שחקן, לא יירתע מהתנאים בענף, ויש לו גם סיבות להיות אופטימי: היום יש יותר ערוצי טלוויזיה והתאטראות במצב של פריחה חסרת תקדים. מי שמשקיע יוכל תמיד להתפרנס ממשחק, אבל צריך לקחת בחשבון שיום אחד אתה בשמיים ויום אחר ברצפה. אם שחקן רואה בזה שליחות, ויש לו מה להגיד - שיילחם על המקום שלו.

המועצה לצרכנות: היזהרו מרמאויות

מודעות בתי-ספר רבים למשחק מבטיחות להכשיר, לתווך ולשבץ את הפונים המוכשרים בהפקות, מבלי שלבעל העסק יהיו כלים או קשרים לכסות את ההבטחה. וכך, הורים לילדים מוכשרים או צעירים שאין להם סבלנות לחכות שיגלו אותם, עלולים לפנות לבית-הספר הלא-נכון ולהשקיע כסף רב לפני שיגלו שהוא ירד לטמיון.

לדברי מנכ"ל המועצה הישראלית לצרכנות, גלית אבישי, עשרות רבות של תלונות התקבלו נגד בתי-ספר למשחק ולדוגמנות כמו דיסקאברי, סטטוס, ברק-סינטלר, אודישן, פארק מדיה-פארק תקשורת, די-אן-סקאוטינג-בראל הפקות, די-1- פרסום, אקסטרא וסטודיו-איקס. רוב הסוכנויות ובתי-הספר האלו נעלמו כלעומת שבאו, והותירו אחריהם שובל של לקוחות מרומים.

יש כמה שיטות שכנוע: בעל בית-הספר מביע התפעלות מהלקוח, טוען שיש לו המון פוטנציאל לככב בהפקות רבות ומציע לו לעבור קורס למשחק בעלות של אלפי שקלים. שיטה אחרת היא להציע במודעה עבודה בתחום המשחק, להודיע לפונים שהתקבלו לעבודה, ואז לחייב אותם לעבור קורס משחק בתשלום לצורך קבלת העבודה. מדובר בעבירות פליליות על חוק הגנת הצרכן, ובמקרים רבים ניתן לתבוע את ביטולם של חוזים והסכמים שיש בהם בסיס מקפח או מטעה. ניתן לפנות לבית-משפט לתביעות קטנות - אם סכום התביעה הוא מתחת ל-16,500 שקל - או לאחד מהגופים להגנת הצרכן.

הנה כמה עצות בסיסיות כדי להתגונן מרמאויות בעת בחירת בית-ספר למשחק: בדקו אם בית-הספר מוכר בענף, ומה שיעור הבוגרים שמשתלבים בתחום. בקרו במקום בו נערכים הלימודים בשעות הפעילות כדי להתרשם מהתנאים הפיזיים. כך גם אפשר לפגוש בתלמידים ובמורים ולשמוע את דעתם.

בדקו מה העלות המלאה של הקורס והאם נדרשת השקעה בחומרים או בספרי לימוד. שאלו עד מתי ניתן לבטל את ההרשמה, ואיזה חלק מהתשלום מוחזר במקרה של ביטול או פרישה במהלך הקורס. בקשו את תוכנית הלימודים מראש כדי לוודא שתוכלו לעמוד בהיקף השעות.