וזה מה שיהיה

נתחיל בשורה התחתונה: האלבום החדש של להקת מוניקה סקס, שייצא לחנויות, ככל הנראה, מתישהו בין פסח לבין חודשי הקיץ, הוא אלבום מצוין. הסינגלים לרדיו עדיין לא יצאו, והעבודה על האלבום טרם הסתיימה במלואה, אבל בהאזנה לעותק של האלבום, שקיבלנו בדרכים מסתוריות משהו, אפשר לקבוע בקלות שהוא רווי בדברים טובים.

הכשרון של מוניקה סקס לא צריך להפתיע איש. אלבום הבכורה שלהם, "פצעים ונשיקות", מכר עד היום יותר מ-35 אלף עותקים, אם כי נותר, באופן פראדוקסלי, אלבום מקופח למדי, כי כשיצא ב-95' לא קיבל מהמבקרים את הסופרלטיבים להם היה ראוי.

"פצעים ונשיקות" גילה בעיקר את כשרונו המילולי הגדול של יהלי סובול, הכותב הראשי והסולן. האלבום אמנם סבל מלחנים רזים, אבל תיאר בהומור ובשנינות תרבות תל-אביבית צעירה, בדרך שהיתה מרתקת יותר מכל מה שראינו, נניח, ב"פלורנטין" (טוב, זו לא ממש תחרות). והיו שם כמה שירים ממש טובים, כמו "רקוויאם לבלונדינית", "מאה שמונים", "סן חוזה" והלהיט "מכה אפורה".

אלא שאז, זמן קצר אחרי שקיבלו חברי הלהקה – סובול, פיטר רוט, שחר אבן-צור ויוסי חממי – אלבום זהב, בטוחים בעצמם יתר על המידה, החליטו שלושת הראשונים יחד עם מנהלם להב זהר לנסות את מזלם בארה"ב; רעיון בעייתי להחריד, בעיקר ללהקה שעיקר כוחה נובע מהשליטה המיוחדת של כותב השירים שלה בשפה העברית. הסוף העגום של הנסיעה הזאת היה צפוי, והשלישייה התפרקה לכל עבר. סובול נסע ללונדון, רוט חזר לארץ והצטרף לאביתר בנאי ולזבובים, ואבן-צור נשאר לנסות את כוחו בניו-יורק.

השלם גדול מסך החלקים

אולם אחד הדברים המעניינים שמאפיינים את מוניקה סקס הוא העובדה שכיוצרים עצמאיים – אחד ללא השני – הם שווים הרבה פחות. השלם בלהקה הזאת גדול מסך החלקים, שכן היצירות ששחררו חברי הלהקה במסגרות הסולו שלהם היו בעיקר מביכות. אבן-צור עשה בניו-יורק בעיקר שטויות, רוט תמיד הצטיין בעיקר כגיטריסט, וסובול, שהוציא את "סוס", אומנם לא עשה בושות, אבל גם לא ממש הסעיר. בשורה התחתונה, סובול הוא אחד הגורמים העיקריים שבגללם ייערך השבוע ערב התרמה לחברת התקליטים סאנשיין, ששקועה בחובות כבדים.

לפני שנה החליטו החברים להתאחד. קודם כל החזירו מניו-יורק, בתבונה רבה, את המנהל שלהם, להב זהר – אמרגן מצוין שאוהב אותם ומגן עליהם כאילו היו ילדיו הקטנים. בלעדיו, איך אומר זאת (שלא) בעדינות, הם לא היו מגיעים לשום מקום. הם גם חזרו להד ארצי, וביולי האחרון – ללא עזרה מאף מפיק מוזיקלי חיצוני – התחילו להקליט, הקלטות שמסתיימות ממש בימים אלה. זמן ההקלטות הממושך הוביל לשמועות רבות: גורמים שונים בתעשייה סיפרו על בלאגן ארגוני, ברדק הפקתי, חוסר תקשורת בין סאנשיין להד ארצי, בעיות אישיות בין חברי הלהקה ותקציב עם בור ללא תחתית.

בשלב מסוים הד ארצי צירפה אליהם את המפיק עובד אפרת, שיעשה סדר בדברים, והוא ממשיך לעשות זאת עד לרגע זה. בהערכה גסה, תקציב האלבום יעמוד, בסופו של דבר, בסביבות ה-80 עד 100 אלף דולר. רק לשם המחשה, תקציב "Nevermind" של נירוואנה לא היה ממש רחוק מזה.

כל אלו עלולים היו להפוך את הסיפור לבוץ כלכלי מבחינת הד ארצי לו התוצר היה מתברר כפלופ, אבל כפי שכבר צויין, למוניקה סקס יש הפעם עם מה להשוויץ.

ייאוש של אחר צהריים

הכוח העיקרי של האלבום הזה הוא, כאמור, בתמלילים של סובול, אך גם שני השירים ששר וכתב שחר אבן-צור לא רעים בכלל. התמימות הזהירה שאפיינה את "פצעים ונשיקות" נעלמה, ואת מקומה תפס ייאוש של אחר צהריים של שמש. הזמן של האלבום הוא המילניום החדש; המקום הוא תל אביב על גורדי השחקים שלה, הפיח, העשן, המועדונים החנוקים, סירנות משטרה, סמים וכדורים, פאם פאטאל איפה שרק יורקים, הזוהר המזויף, פקקי תנועה, ומחנק ושעמום, ושעמום ומחנק. מול כל אלה, עומדים חברי מוניקה גלמודים, עייפים, מותשים ממלחמת הקיום, מחפשים זנב של חלום, מסוקרנים משעמום, ובמיטב המסורת של הרוק – לא בא להם לנצח את העיר הזאת, והם מעדיפים לברוח רחוק ככל האפשר מחיי הקופסה (בעיקר צפונה, אגב).

הכתיבה של סובול, המאופיינת בנונשלנטיות מדויקת ללא שטויות מסביב, מזכירה מעט את זו של ריי דייויס מהקינקס; גם שיריו מציירים קריקטורות קטנות של חיי היומיום, ממש תמונות קצרות ועדינות, שחושפות עולם דקדנטי במלוא כסילותו: "ארנבים אבודים בתוך עשב ירוק/ מכונית משטרה מרעישה מרחוק/ רק בשביל סוף מתוק/ מחכה כמו קיפוד בדלת" (מתוך: "הפוך בשמש", או "לא בא לי לנצח את העיר הזאת"). אין מה לומר, החיים המודרניים הם זבל.

שאלת המיליון

והמוזיקה? מוניקה סקס מעולם לא הצטיינו במלודיות עשירות או בהמנונים מרטיטים, אבל באלבום החדש הם הצליחו להפיק את הטוב ביותר מהחומר הגולמי, הרבה בעזרת השימוש בשחקני חיזוק. ב"פצעים ונשיקות" זה היה יוסי חממי, נגן הבס, שהעניק עוצמות של פאנק (פ' רפויה) לשירים העדינים, לעתים אפילו המעודנים מדי של סובול. באלבום החדש מצטרף אליהם אלדד גואטה, קלידן פנטסטי, שגונב את ההצגה. אבל גם לרוט, שאחראי על הבס והגיטרות (גיטרות נהדרות ב"מסך זהב"), ולאבן צור, המתופף, יש רגעים טובים.

חטיבת הקצב לעיתים סוחבת מעט קדימה או אחורה (ב"כביש מהיר" וגם בשירים אחרים) – אבל על רקע השימוש הגובר במחשבים מדויקים עד כדי מיאוס, האנושיות הזאת דווקא מתגלה כחיננית. כלי הנשיפה ב"יחסים פתוחים" ("אהבה היא הסם הכי מוזר") מענגים עד מאוד (אגב, שיר מצחיק שמזכיר קצת, באופן מוזר, את המוזיקה של שם-טוב לוי), והשימוש בקרן היער ב"מסך זהב" הוא הברקה קטנה.

ועכשיו לשאלת המיליון – איזה שירים ינצחו את הפלייליסט של גלגל"צ? שני השירים הטובים מתוך הקולקציה לה האזנתי הם "מסך זהב" ו"הפוך בשמש", שמוצלחים בכל הרמות – לחן, מילים ועיבוד – וכדאי מאוד שייצאו כסינגלים. "מילי", שמזכיר יותר משאר השירים את אלבום הבכורה, יכול להפתיע; ל"גשם חזק" יש פוטנציאל לא רע להיות להיט קטן, למרות שהפזמון בנוי על קלישאה שגנובה ממיליון שירים אחרים. מבנה האקורדים של "מלכת היופי" גנוב באופן מביך מ"נפילה חופשית" המופלא של טום פטי וג'ף לין, אבל הלחן קלוש ונופל מזה של פטי בהרבה, וגם הטקסט של הבית לא משהו (הפזמון יותר טוב), אם כי השיר הזה עוד עלול להפוך לאחד הלהיטים הגדולים של התקליט. והאמת, יש לי עוד כמה השגות, אבל לא בא לי להיות קטנוני. ועוד הבהרה הכרחית: כל הסקירה כאן מבוססת על השירים שהגיעו לידינו בלבד - וכפי שמבהירים גם בהד ארצי, לא מדובר עדיין באלבום השלם והגמור, שיכלול קטעים נוספים ויתכן שגם מיקסים חדשים לקטעים הקיימים.