הריק שבנפשי

הכי אני אוהבת למלא את הריק שבנפשי בצפיה מונוטונית בערוצי הקניות בכל השפות, וכשאני מגלה את דגל ישראל על המסך, שמיני מלמטה בצד שמאל – אני מתרגשת כי לא עושים חרם על ישראל, ואני ישראלית ולא רוצה להיות בחרם של שאר העולם.

לצפות בערוצי הקניות זה טריפ, זה כמו לראות קסמים של גדולים, קסמים שמותר, שהחברה מרשה. למשל, איך שהם מנקים שם את החרסינה בוויש, לעומת מישהי שצריכה לנקות עם חומר "רגיל" וברור שהיא יכולה לשפשף עד מחר. הטיפוסים האלה שמעבירים לך את הריגוש של המוצר הלא רגיל שלהם – אני מתה על הניצוץ שבעיניהם כשהם אומרים את המחיר ומה מקבלים תמורתו, ונדמה, לפי הניצוץ שבעיניהם ולפי כל הפנים המוארים שלהם, שהם בכלל מדווחים על נס, על משהו שהוא לא ייאמן בשיא של הלא-ייאמן. לא ייאמן איך שהיינו מטומטמים שהשתמשנו בכל חומרי הניקוי הקודמים, כשזה מחליף את כולם, אבל לא נורא, יסלחו לנו. סך הכל אנחנו בני תמותה וטעויות זה בית ספר לחיים. הם פה כדי להראות לנו את הטעות. איזה ייעוד, איזה חיסכון!

מה שאני עוד אוהבת שם זה את כל האיקסים האלה שהם מסמנים על חפצים שהם מבטלים כי הרי החפצים האלה כל כך פרימיטיביים לעומת הנוסחה של המוצר הזה שמבוסס, רק לידיעתכם, ותכניסו את זה טוב-טוב לראש – על נוסחה קנדית שעבדו עליה שנים. וזה כל כך עובד עלי ומרשים אותי. ועוד דוגמה מתוך הצפיה בערוצי הקניות המונוטוניים: לא צריך את כל מכונות הכושר המטומטמות הקודמות; מספיק לקנות את המכונה הזאת, שהיא גם מתקפלת ואפשר לשים אותה מתחת לארון, והיא לא תופסת מקום. לא רוצים שמכונות יתפסו מקום, אני חושבת. זה מפריע באמת שכשהולכים בבית נתקלים באיזה זיז שקורע משהו בבגד.

כשנכנסים לזה, ממש כמוני, מבינים שזה כמו לשחק החלפות, והריק שבנפשי מאוד צריך עדיין כנראה לשחק החלפות – במקרה הזה כסף תמורת כל מה שמצטלם.

***

הריק שנפשי מאוד תובעני, ואני, אלמלא הוא הייתי רואה עשר פעמים את "זוהר בדשא", אבל הוא צריך את שלו, ואני נותנת לו. הריק שבנפשי מאוד בעד ההסכמה הגורפת של הקהל באולפן – אף כי אני יודעת שהכל מכור, ולכי תדעי מה מחליף את מה ולמה להחליף ואת מי זה מעניין בכלל – אבל אין לי ברירה, אני שפוטה של הריק שבנפשי. אני מזמינה, אני קונה. אני חייבת.

אני קונה כל מה שהריק שבנפשי אומר לי לקנות. אני ממש פראיירית של הריק שבנפשי. אם הוא יגיד לי לקפוץ מהגג, אני אקפוץ מהגג.

***

ביתי שבשומרון מלא עד אפס מקום בחפצים ומוצרים ששלחו לי מערוצי הקניות בארץ ובעולם. קניתי מכשירים שהחליפו מכשירים, חומרי ניקוי שהחליפו חומרי ניקוי, מזרונים, ספות שהחליפו את הקודמות, ספריות קומפקטיות, מתקפלות, קניתי גם את כל המיטות המתקפלות של כל הערוצים, הוצאתי הון כסף, אני שקועה בחובות כבדים אבל אני לא יכולה להפסיק להזמין. אני מכורה לזה. אנשים כבר מסתכלים עלי לא כמו על משוגעת אלא בטוחים שהשתגעתי. השכנים השומרונים שלי תוהים איפה אני מאחסנת את כל הדברים האלה שאני מזמינה, אבל זה לא עניינם.

אני, כלומר הריק שבנפשי, גם מאוד מושפע מפרסומות. ביני ובין הריק שבנפשי יש סיכום שעובד כבר שבוע ויומיים – אני אראה את הסרט, והריק שבנפשי יראה את הפרסומות, ועם התוצאות נסתדר איכשהו.

אני עושה מעשים שלא ייעשו. אני זורקת משחות שיניים שכבר לא מפרסמים, למרות שהן מעולות. אני קונה את החדשות. אין לי אופי, יש לי המון ריק בנפש, אני מבקשת סליחה.

המצב היום כה חמור. הריק שבנפשי שלח אותי לחפש עבודה בערוץ הקניות, כל עבודה, אפילו במחסן. הבנתי שהמחסן שלהם בוודאי מרגש אותו עד מאוד. אחרי שלושה ראיונות שבהם הרגשתי תחושה חריפה ביותר של אמביוולנטיות, שמו אותי בדואר שלהם, בחצי מישרה. עוברות דרכי החבילות רגע לפני שהן נוחתות על האנשים שהזמינו אותן. לפעמים אני מגלה תגליות כמו ספות מתקפלות, בניגוד לספות נפתחות, וגם דברים שאני הזמנתי והם בדרך אל ביתי – והעברתי הלאה למרות שאני זה אני. אני רוצה שהכל יזרום בצינורות המקובלים. הריק שבנפשי מאוד מפרגן לצינורות המקובלים. אני לא – אני ממש לא.

במהלך עבודתי בדואר של ערוץ הקניות קורה לא אחת שאני רואה את המגישים שלהם כשהם מולי, בשר ודם, לא בטלוויזיה, ואני חסה עליהם כל כך. מסכנים, אני בוהה בהם ותוהה מה הם עושים עם הריק שבנפשם? האם הם מספקים אותו בכך שהם קונים מעצמם?

בתחילת השבוע הזמינה אחת המגישות מונית מהשלוחה שלי, וחיכתה לה, מעשנת. שאלתי אותה:

"תסלחי לי, אבל מה א ת עושה עם הריק שבנפשך? איך א ת ממלאה אותו?".

"ריק זה ריק", ענתה. "לא צריך למלא אותו. ריק זה לא פלפל. את אוהבת פלפל ממולא? אני לא. חבר שלי כן. אנחנו רבים על זה כל הזמן. הוא רוצה שאני אכין לו ממולאים. ואני אומרת לו: תאכל את זה ככה. ריק. בלי כלום בפנים".

המונית הגיעה, היא זרקה את הסיגריה שלה בוערת על האספלט, ונסעה. דבריה הותירו בי רושם בל יימחה. אפשר לומר: שתלה אותי. נשתלתי. אחרי רבע שעה עברה לי השתילה, וראיתי שהשעה אחת ואני צריכה ללכת הביתה, להכין ממולאים. באוטובוס לשומרון בכלל לא פחדתי כמו בימים קודמים בגלל הערבים. היתה לי שאילתה קוסמית: אם ריק הוא ריק הוא ריק, כמה זמן בדיוק לוקח לריק לייצר עוד ריק, אחרי שמילאנו את הריק הקודם?

במחסום, בכניסה לישוב, חשבתי שהריק מתמלא כשאנחנו ישנים. כלומר לא מתמלא, אלא מייצר עוד ריק, בתהליך שקשה לרדת אל עומקו מפאת קטנותו וחלופיותו של האדם עלי אדמות. לא הספקתי להגיע לשום החלטה האם הריק מייצר עוד ריק לתוך הנשמה, ועל חשבונה, כמו משכנתא שלוקחים לתוך שווי הבית, או לתוך החלל שמחוץ להומוספיאנס. לא הספקתי בכלל להתחיל לחשוב איך הריק עובד עם הזמן, שהרי הוא מנוגד לשניהם, גם לחלל וגם לזמן. פשוט הגיע לי האוברול שמתכבס מעצמו, וגם מתכווץ ומתרחב בלחיצת כפתור לאיזו מידה שרוצים! זה פטנט חדש, לכאלה שמשמינים ומרזים, כל הזמן. המציא אותו מישהו שיושב מאסר עולם באטלנטה, בשביל להעביר את הזמן. עכשיו הוא מיליארדר, אבל הוא לא נהנה מהכסף. המשפחה שלו חוגגת: בגדים של טובי המעצבים, נדל"ן, קוקטיילים של חוג הסילון, מטוסים, טיולים, הפלגות, אוניות פאר, ספא, הימורים וכיוצא בזה.