זו לא אוטופיה

בצעירותי הייתי בצופים. בשבט צופי רמת גן ליתר דיוק. מדי שלישי ושבת לבשתי את מדי החאקי שלי, ובשעה 16:00 עברתי ת"ס, שזה תרגילי סדר למי שפסח על החוויה. יצאתי לטיולים, למדתי כפיתת מוט וכפיתה מרובעת, עשיתי "מורל", שהם שירים קצרים לחימום האווירה (החיות הגיעו, ג'ימליה וכ"ו) והייתי מוותרת על הוידוי החושפני הזה בשמחה, אלמלא הדיסק החדש של להקת "אוטופיה" שהתגלגל אל שולחני. האזנה רצופה ל-13 השירים שבו, החזירו אותי מיד לתקופה הזו בחיי, כי יותר מהכל, "אוטופיה" הזכירו לי את החבר'ה עם הגיטרה והשיער הארוך שישבו מסביב למדורה, שרו שירים נוגים, עישנו סיגריות, והיו הילדים הטובים שמנסים להיות רעים ובגלל זה כל הבנות העריצו אותם.

אבל מה שהיווה את פסגת השאיפות של גיל 16 כבר לא תופס היום. עולם הפופ השתנה לבלי הכר ונדמה כאילו כל אלה לא נגעו ביצירתם של חברי להקת "אוטופיה", שנשארה תקועה, והשיר "מסיבה בקיבוץ", המתאר נסיעה למסיבה בקיבוץ בצפון הוא ההוכחה הניצחת לכך.

ונניח לרגע שזה העניין. הנוסטלגיה. הפשטות. למה לא בעצם. האם זה אומר בהכרח שצריך לוותר על הציפייה למשהו מרענן? מקורי? ייחודי? לא שיש לי משהו נגד להקות הווי, להקות של חבר'ה, אבל מתחת למעטה הקומזיץ מוכרח להיות משהו אחר, משהו מסקרן, מה שלא הצלחתי למצוא אצל "אוטופיה". את הדיסטורשנים בלבושם הנוכחי כבר שמענו, את הגיטרות האקוסטיות גם. הבחירה בשורה של שירים שקטים על אהבה שמצריכים האזנה שנייה ושלישית כדי להתחבר אליהם (מה שלא קורה) בעייתית כשמדובר בכל יצירה, במיוחד בדיסק ראשון.

הקול של איתן אזולאי (גיטרות ושירה) לא מצליח ממש לרגש, גם כשהוא מרחיב את המנעד הקולי שבו הוא משתמש. התוצאה נשמעת עדיין בוסרית וילדותית מעט. לעומתו, ליאור דון (גיטרות ושירה) הוא מבצע מוכשר יותר. לאחד השירים שלו, "המבול הראשון", יש בהחלט פוטנציאל רדיופוני, אבל בעצם - האם זו באמת מחמאה?

דווקא ארבעת הקטעים האינסטרומנטלים בדיסק, "בלוז" (שהפתיחה שלו דומה להפליא לשיר ישן של אביב גפן), "אינטואיציה חלק ב'", "מרקש אקספרס" ו - "LULLABY", טובים בהרבה מן השירים. לפחות סולו הגיטרה בשניים הראשונים מרשים למדי. "מרקש אקספרס" סוחף. אבל עדיין, התחושה בסיומו של הדיסק היא שלא קרה כאן בעצם כלום. אין אמירה. אין השארת חותם. אין אפילו להיט אחד להמונים.