אוטוסטרדה של רגשות

לאט, בשקט, כמעט במחתרת, הפכה הדרה לוין, זמרת-יוצרת ישראלית שתופיע היום (28/3) בפסטיבל הפסנתר בתל-אביב, לכוח הנשי הכי מעניין במוזיקה הישראלית של השנה האחרונה. על רקע פעילותן של הזמרות הישראליות הנוכחיות בתחומים הכי מצומצמים של המיינסטרים, הדרה לוין נראית יותר ממשב רוח מרענן; עבור אוהדיה, היא הדבר האמיתי ביותר בסביבה כרגע.

לאחדים היא מזכירה את ג'ניס ג'ופלין; לאחרים את ג'וני מיטשל; למבקר אוהד אחר היא הזכירה שילוב של דייויד בואי וברט אנדרסון מסוויד, אבל מעבר להשוואות המיותרות, הקהל שלה - הכולל אי אלו סלבריטאים, ביניהם גיל קופטש, לאון רוזנברג, שלומי שבן חמי רודנר ואחרים, שפוקדים (בחלקם) את הופעותיה באופן קבוע למדי - בטוח שהיא האמנית הישראלית האולטימטיבית.

על קו ירושלים תל-אביב, עם הפסנתר בלבד או עם להקת ליווי, היא מופיעה כבר שנה וחצי במופע "הקיק-בלו-רוק" שלה – שכולל שירים שכתבה באנגלית. לאחרונה שיחררה אלבום בכורה בהפקה עצמית, " The Rough Cut - This is a True Story", שהוקלט ביום אחד והופץ בשלב הפרה-מיקסים. אחריו הספיקה להוציא כבר אלבום נוסף, "הופעה חיה בתמונע", בו כלולים שירים חדשים ושירים מאלבום הבכורה בביצועי הופעה.

הפסנתר

מספר פרטים בקשר להדרה לוין: היא ירושלמית, בת 37 ואם לילד בן 12, נראית צעירה מגילה, רזה כמו בואי בתקופת זיגי. את דרכה החלה דווקא כקולנוענית. היא סיימה בהצטיינות את אוניברסיטת NYU וביימה מספר דרמות קצרות וגם פיצ'ר אחד – "שלוש אחיות". לאחר חזרתה לארץ ביימה סרטים דוקומנטריים ופרסמה ספר שירה בשם "פאפאיה זום", אבל לבסוף מצאה את יעודה ואהבתה בלהקת רוק ניאו-היפית אותה התחילה לנהל. ולפרנסתה החלה לכתוב על מוזיקה בעיתון "ירושלים".

לאחר שחגגה את יום הולדתה ה-35 החליטה שגם היא יכולה והתחילה להופיע עם שיריה, למרות שלא ידעה לנגן ולו אקורד בודד. היא רכשה פסנתר והחלה לשחק בו. עד היום היא לא ממש מבחינה בין הקלידים הלבנים לבין השחורים (זה בסדר, גם ג'ון לנון לא ממש הבחין), אבל כנראה שלחוסר ידע מוזיקלי יש יתרון כלשהו, מאחר שאין לה מחסומים, גבולות וחוקים; כל חיבור מעניין של שלושה צלילים עושה לה את זה. יתרונה הגדול הוא במילים, ועוד יותר כפרפורמרית. את שתי התכונות האלה אי אפשר להפריד, כי במיוחד במקרה שלה, הן מותכות למקשה אחת.

המופע שלה הוא סרט ארוך המתעד יחסים בינאישיים, והוא מלא חשיפה וכנות ומסוגל, ברגעיו הטובים, לרגש ולהפחיד. כמי שראה מספר הופעות שלה, התכונה הבולטת ביותר היא חוסר היציבות שלהם ואי האיזון. אפשר לתפוס אותה ביום נהדר עם "וייב" אדיר, או מנגד במופע ארוך, לא מאורגן ולא סבלני - הכל תלוי במזל. הלהקה האחרונה שממש התאפיינה בתכונה הזו היתה "נושאי המגבעת".

שדרוג מערכות

המופע הוא, בכל מקרה, טיסה באוטוסטרדה של רגשות שמתחלפים ב-150 קמ"ש. לוין נעה מלחישות עדינות ועד צרחות קורעות לב. בשיר אחד שלה, למשל, היא מחברת בין בית של פרנק זאפה לבין שיר באנגלית שכתבה ועוד אחד אחר בעברית, ויוצרת מעין רצף אבסורדי של קישורים, שיכולים להתחבר רק אצלה.

והמוזיקה? הלהקה מלווה אותה בעדינות ומאפשרת לקולה לשלוט ולרכז את הנעשה. בניגוד לאמנים ישראלים רבים שניסו את כוחם בשפת הרוק, האנגלית שלה זורמת ונשפכת ואין תחושה של חוסר אותנטיות, גם אם היא שרה על אירועים בסן פרנסיסקו האקסטטית. היא כותבת שירים בכמות לא אפשרית, ובהתאם – חלקם אינם חפים מחולשות, אבל אחרים מענגים עד מאוד ומביאים רוח חדשה בכל מופע.

בהאזנה ראשונה נדמה שהיא באה מעולמה של ג'וני מיטשל, אבל מהר מאוד מגלים את הקשר שלה לסול ולרוק-בלוז אגרסיבי יותר, משהו שנע בין אזור יללות החתול המפונק של מרווין גיי לבין קו השירה הכוחני של גרייס סליק מהג'פרסון איירפליינס.

לקהל שפוקד את הופעותיה היא מזכירה את הסיקסטיז האבודים (שפרצו כאן בשנות השבעים), את ירושלים של הסבנטיז (שפרחה כאן בשנות השמונים) וגם את העובדה שכל אחד יכול ושהגיל לא חייב לשחק תפקיד.

משרדי הפקה מסוימים וכמה חברות תקליטים כבר הביעו הערכתם לפועלה של לוין, אבל לא ידעו מה בדיוק לעשות עם בעיית האנגלית. לכל אלו, הייתי מציע להיערך לשדרוג מערכות שוודי.

הדרה לוין-ארדי תופיע מחר (יום ד'), בשעה 20:30, בפסטיבל הפסנתר במרכז עינב, תל-אביב.