מצלמות דיגטליות: המונחים

לפני שנתייחס לכל אחד מדגמי המצלמות בנפרד (ראו מבחן השוואתי תחת "כתבות המשך" למטה"), זהו זמן טוב להכיר את המושגים העיקריים, וללמוד את הפרמטרים השונים שבהן מובחנים דגמי מצלמות שונים זה מזה. תוך כדי ביאור המושגים, נזכיר כמה מההבדלים המתבטאים בדגמים השונים. בהמשך הסקירה, נתייחס לפרמטרים הללו בקצרה בהקשר הספציפי של כל מצלמה, בלי התעמקות בהסברים.

רזולוציה, איכות, דחיסה, גודל תמונה וגודל הקובץ:

בנושא זה יש קצת בלבול, ויצרנים שונים מכנים דברים זהים בשמות שונים. רזולוציה נמדדת במספר הפיקסלים (נקודות) לרוחב ולאורך התמונה (כמו 800x600 או 1600x1200). יש יצרנים שמכנים אותה "גודל" (size) ואחרים קוראים לזה "איכות" (Quality). ויש אכן קשר בין שני הנתונים - כשהרזולוציה היא 800x600 וצפיפות התמונה היא 100 נקודות לאינטש ליניארי, גודל התמונה הוא כ-20x15 ס"מ. צילום ברזולוציה של כ-2 מגה-פיקסל (1600x1200) יוצר קובץ בנפח של כמעט 8MB, שהוא פחות או יותר הנפח של התקן הזיכרון שמגיע כסטנדרט עם המצלמה. לכן משתמשים כל היצרנים בטכניקות שונות לדחיסת הנתונים וצמצום נפח הקובץ, וחלק מהיצרנים מכנים את הדחיסה "איכות". האיכות מבוטאת כיחס הדחיסה (למשל 1:5 או 1:20), וחלק מהיצרנים קוראים לרמות הדחיסה הללו בשמות כמו "Fine" או "Good". ככלל, בכל המצלמות יש כמה רמות דחיסה (איכות), וככל שהדחיסה רבה יותר, איכות הפלט הסופי יורדת.

CCD:

התקן אלקטרוני רגיש לאור שמחליף למעשה את סרט הצילום (פילם) מהמצלמה המסורתית. לגודלו יש חשיבות בהשפעה על בהירות התמונה במצבי תאורה קשים. כמות האור שמסוגל ה-CCD לקלוט בכל מצב נתון, היא פונקציה של שטח פניו. גודל ההתקן הסטנדרטי ברוב המצלמות שבדקנו היה 0.37 אינץ', אך היו גם כאלה עם "0.5 ומעלה.

כיוון שרגישות ה-CCD לאור קבועה, רצוי שתהיה במצלמה אפשרות לשליטה ברגישות - במיוחד כאשר מפתח העדשה שלה קטן (ראה להלן). מצאנו תכונה כזו בשני דגמים - במצלמות של אולימפוס וקאסיו. השאר הסתפקו ברגישות קבועה שהיא שוות ערך, פחות או יותר, ל-100 ASA בסרטי צילום. יחד עם זאת, חשוב לציין שהגדלת הרגישות גורמת להגדלת אפקט ה"גרעיניות" בתוצאה הסופית.

מיפתח העדשה (הצמצם):

זהו גודל הנקב מאחורי העדשה, דרכו עובר האור אל סרט הצילום (או ל-CCD במקרה שלנו). מספר קטן, כמו 1.8 או 2.8, מציין מפתח גדול שמאפשר כניסה רבה של אור, ואילו 4.5 מציין מפתח קטן יותר. בחלק מהמצלמות המפתח קבוע או נשלט אוטומטית בלבד. במשוכללות יותר ניתן לשלוט בו גם באופן ידני. שינוי המפתח מאפשר, למשל, שליטה טובה יותר בחדות התמונה המצולמת.

מהירות הסגר:

מהירות הסגר, הנקראת גם "מהירות התריס", היא המהירות בה מתבצע הצילום. לצילום עצמים נעים (כמו בצילומי ספורט, למשל) נדרשת מהירות סגר גבוהה (1/500 של שנייה לפחות). כאשר רוצים לטשטש זרימה, משתמשים במהירויות של עשיריות שנייה או שניות שלמות. ברוב המצלמות מהירות הסגר נקבעת אוטומטית, אך במשוכללות יותר ניתן לקבוע אותה ידנית.

תוכניות צילום קבועות:

אלה הם כוונונים מוגדרים מראש של המפתח, מהירות תריס, ופרמטרים אחרים, שהיצרן קבע כמתאימות למצבי צילום שכיחים. התכונה הנפלאה הזו די נפוצה במצלמות רפלקס מסורתיות, במיוחד בחדישות שבהן, אך באוכלוסיית המבחן שלנו מצאנו אותה רק במצלמה אחת. קאסיו תכנתה במצלמה שלה 28 תוכניות צילום למצבים שונים, חלקם מורכבים למדי, וקבעה עבורם את הפרמטרים האופטימליים.

זום אופטי ודיגיטלי:

הזום האופטי מוכר לנו ממצלמות מסורתיות ומסרטות וידאו. הגדלת התמונה בעזרתו אינה פוגעת בחדות התמונה, אבל היא מחייבת שימוש בעדשות מורכבות יותר ועולה בהתאם. זום דיגיטלי, מאידך, מגדיל באופן אלקטרוני ומלאכותי את מרכז התמונה, ויוצר אגב כך פיקסליזציה (טשטוש). אבל הוא זול יותר, ולכן הוא מופיע במצלמות הפשוטות. בשתיים ממצלמות המבחן (קודאק ו-(HP אין זום אופטי אלא דיגיטלי בלבד. זום דיגיטלי של 3-2x עדיין סביר מבחינת האיכות, אבל ביחס גדול יותר איכות התמונה נפגעת. אין סיבה, אם כן, להתרשם מזום של x200 או x300 שמציעים כיום במסרטות וידאו - הוא פשוט לא שימושי.

מסכים וצגים:

כדי לשלוט בפעולות המצלמה אנו זקוקים לעזרים שיאפשרו לנו להזין נתונים, יציגו פרמטרים, ויאפשרו לראות מה המצלמה עושה ולאן היא מכוונת. ישנם שלושה כאלה: צג LCD צבעוני שמשמש בדרך-כלל להצגת התמונה לפני ואחרי הצילום ולהצגת תפריטי הכוונון; עינית אופטית (View Finder) לכיוון; וצג LCD מונוכרומטי לבקרה ופיקוח על מצבי הפעולה של המצלמה (Control Panel). מצלמה שיש בה רק צג LCD צבעוני היא פחות נוחה ופחות יעילה - נצטרך להשתמש בו גם לשינוי נתוני הפעולה וגם לכיוון בשעת הצילום. יתרונו של הצג הצבעוני הוא שהוא מאפשר לנו לראות טוב יותר את הקומפוזיציה והגוונים בתמונה (במיוחד במצב זום). צג כזה הוא פחות שימושי באור יום מלא, כי קשה לראות מה קורה בו. מלבד זאת, הוא צרכן גדול מאד של זמן סוללה. אם יש לנו עינית אופטית לכיוון בשעת הצילום ו/או צג בקרה, נוכל לחסוך חלק מהשימוש בצג הצבעוני. לעינית אופטית יש עוד יתרון: יציבות בשעת הצילום. בכל המצלמות שבדקנו מלבד זו של קאסיו, יש עינית אופטית. צג בקרה יש רק ב-4 מהן, כפי שניתן לראות בטבלת ההשוואה שבסוף הסקירה.

איזון הצבע הלבן (White Balance):

מה שנראה כצבע לבן באור יום, לא יראה כך בתאורת מנורות ליבון או פלורוסנט. שאר הצבעים משתנים באופן דומה. העין האנושית מצליחה להתגבר על הבעיה, אך התקן CCD לא יודע לעשות זאת בכוחות עצמו. אם נצלם במצלמה דיגיטלית באור פלורוסנטי ללא איזון הצבע, נקבל פרצופים תכלכלים. אם נצלם באור מנורות צהבהב, יהפכו כל האנשים בחדר ל"אינדיאנים". בכל המצלמות שבדקנו השליטה באיזון הצבע הלבן נעשית אוטומטית, וברובן ניתן לשלוט בה גם ידנית. השליטה הידנית מאפשרת לקבל תמונה עם גוונים קרובים ככל האפשר למציאות.

כרטיסי זיכרון:

התקן נשלף עליו נשמרות התמונות עד שהן מועברות למחשב. המצלמות שנבדקו משתמשות באחד משני סוגים: כרטיס SM (Smart Media) או כרטיס CF (Compact Flash). SM אמנם קטן יותר מ-CF, אך מבחינת המשתמש אין ביניהם הבדל עקרוני. הבעיה היא שכל המצלמות מגיעות עם כרטיס של 8MB בלבד, בו ניתן לשמור רק כ-10 תמונות באיכות גבוהה, 40-20 באיכות בינונית, וכ-90-80 באיכות נמוכה (אלה נתונים ממוצעים. הם משתנים ממצלמה למצלמה ומתמונה לתמונה). הנפח הזה אינו מספיק לאחסון כמות סבירה של תמונות באיכות טובה, במיוחד בטיול ארוך שבמהלכו אין גישה למחשב אליו אפשר להעביר את התמונות כדי לפנות מקום לצילומים נוספים. לכן מומלץ למי שמתכוון לעשות במצלמה שימוש אינטנסיבי לרכוש עוד כרטיס זיכרון אחד לפחות. ועוד טיפ קטן: לפעמים עדיף לקנות שני כרטיסים בחצי הנפח (למשל, 16MB) מאשר כרטיס אחד (למשל, 32MB). הכרטיסים הללו עדינים ורגישים, ועדיף לחלק את הסיכון - בסך-הכל תצטרך לסחוב עוד 10-5 גרם.

כרטיסי CF קיימים בשני פורמטים: Type I ו-Type II שהוא עבה יותר. כל המצלמות שנבדקו, מלבד קאסיו, משתמשות ב-Type I. תושבת הזיכרון במצלמה של קאסיו מתאימה גם ל-Type II, ומאפשרת שימוש מתקדם למי שמצלם הרבה במיוחד: להשתמש בדיסק מסוג IBM MicroDrive, בנפח של 340MB (400-300$ בארה"ב).

סוללות:

כל המצלמות, פרט לזו של קודאק, משתמשות ב-4 סוללות מסוג AA. הקטנה של קודאק מסתפקת בשתים כאלו בלבד. כל היצרנים אוסרים שימוש בסוללות רגילות והמינימום הנדרש הן סוללות אלקליין. קשה לספק נתונים מדויקים על אורך חיי הסוללות, אבל אפשר להצביע על הגורמים העיקריים המקצרים את חייהן: כמות השימוש במבזק, השימוש בצג הצבעוני, והשארת המצלמה פועלת בין תצלומים. מצלמה שעושה שימוש אינטנסיבי בצג הצבעוני, תזלול יותר סוללות מאחרת. אגב, כל המצלמות בסקירה מצוידות בהתקן לכיבוי אוטומטי אחרי פרק זמן מסוים של חוסר שימוש (בחלקן אף ניתן להגדיר אותו). שני גורמי "סיכון" נוספים הם הטמפרטורה החיצונית וסוג הסוללה, ויש גורמים נוספים שלא מנינו. אנחנו, מכל מקום הצלחנו לחסל במהלך הבדיקות כ-7-6 סטים של סוללות, מה שמסביר מדוע אנחנו ממליצים בחום לכל מי שרוכש מצלמה דיגיטלית לקנות גם סט או שניים של סוללות נטענות מסוג Ni-Cd או Ni-MH (עדיף). שני סטים יבטיחו שלעולם שלא תישארו בלי אספקת מתח ברגע הכי חשוב. ניתן להשיג בארץ מטען עם 4 סוללות Ni-MH בכ-120-100 ש"ח. כדאי גם לשקול רכישת ספק כוח חיצוני, אך זה כבר פחות קריטי.

החיבור למחשב:

אין תועלת רבה במצלמה דיגיטלית אם לא מחברים אותה למחשב ומעבירים אליו את התמונות. כל המצלמות שבחנו מתחברות למחשב במימשק USB, ולאחדות מהן יש גם חיבור טורי. החיבור הטורי הוא פתרון עבור בעלי מחשבים ישנים שאין להם כניסת USB, אבל הם ישלמו בזמן העברה גדול פי 10 לערך. למצלמה של קודאק אין חיבור ישיר, אלא התקן חיצוני לקריאת כרטיסי CF. אפשר להשתמש בו גם להעברת קבצים ממצלמות אחרות (יתרון למי שיש לו יותר ממצלמה אחת). התקנים דומים קיימים בשוק גם לכרטיסי SM, אך יש לקנותם בנפרד.

וכמובן, אחרי שהעברת את התמונות למחשב, קרוב לוודאי שתרצה לטפל בהן בתוכנת עיבוד תמונה מתאימה, ולהדפיס במדפסת צבע איכותית. לא נתעמק הפעם בשיקולים לבחירת התוכנות והמדפסת. רק נזכיר שאיכות ההדפסה קופצת מדרגה עם שימוש בנייר "פוטו", ושהעלות האמיתית של מדפסת צבע היא זו של החומרים המתכלים.