אלוויס חי. חלק מהזמן

מזה זמן שלא מדובר עוד בעסק פשוט, להיות חסיד שוטה של אלוויס קוסטלו. כאחד משני הקדושים והטהורים האחרונים של עולם הפופ לצד דילן, קוסטלו מתפזר בשנים האחרונות כראות עיניו. נדמה שפופ, במתכונתו הבסיסית ביותר, חדל לעניין אותו, אבל קוסטלו עדיין משמש מעין חממת-פופ במסגרתה הוא מבצע ניסויים בתרכובות ותערובות; שיתוף הפעולה האחרון שלו עם ברט בכרך החזיר לחזית את קוסטלו המבצע, על קולו החד-פעמי, והוכיח כי לבכרך נותרו עוד כמה אינסטנט-קלאסיקות בשרוול, אם כי רוב השירים התפזרו לרוח.

אזעקת-קוסטלו צילצלה שוב לפני כשבועיים, כשלעולם שוחרר “For the Stars”, שיתוף פעולה חדש של קוסטלו, הפעם עם אחת, אן סופי פון-אוטר, מצו-סופרנו שוודית בעלת מינעד קולי ברוחב לוע תנין. העובדה כי הדיסק שוחרר בלייבל "דויצ'ה גראמופון" הקלאסי אישררה את החשד כי קוסטלו שוב משחק באש עם מוזיקה קלאסית. מתברר שלאו-דווקא.

על עטיפת “For the Stars" מצולמים קוסטלו ופון-אוטר זה לצד זו, הקרדיטים זהים בגודלם, ובחוברת הפנימית העבה מככב קוסטלו לא פחות מפון-אוטר, אלא שהחדשות הרעות הן כי לא מדובר באלבום חדש של קוסטלו, כי אם באלבום של פון-אוטר בהפקת קוסטלו ובהכוונתו המוזיקלית. החדשות הטובות הן כי זהו אלבום נהדר בסוגו, וכי רוחו של קוסטלו מרחפת מעל ומתחת לפני המים השקטים.

ביברי זכוכית עדינים

פון-אוטר עוברת כאן, בהשראת קוסטלו, מקלאסית לפופ. היא מבצעת 18 שירי פופ – חלקם הקטן (והיותר מקסים) כדואטים עם קוסטלו, רובם לבדה. קוסטלו רקח כאן רפרטואר מתוק, כמעט מכאיב לשיניים, של שירים היושבים קרוב ללב ולשורשים: שני שירים ישנים של בריאן ווילסון; שניים של טום ווייטס; אחד ביטלס; אחד מקרטני; אחד אבבא (!);שלושה שירים ישנים שלו עצמו, והצ'ופר: כמה שירים חדשים, מצוינים, שכתב במיוחד לפרויקט.

הרשימה אולי קצת מטעה. פון-אוטר והעיבודים של קוסטלו לוקחים את שירי הפופ הרועשים בחלקם האלה למקומות הפשוטים, המינוריים והשקטים ביותר שלהם, מזגגים אותם בקרמל, מפזרים מעליהם אבקת סוכר ומגישים בטמפרטורת החדר, כאשר מדובר בחדר סקנדינבי קריר. לפון-אוטר יש קול מלאכי מושלם – מושלם מדי, למעשה; מושלם עד לרמה כמעט לא אנושית. טכנית, זוהי פיסגה. רגשית, לא תמיד. משהו אנושי יותר – משהו, למה לא נודה, קוסטלואי – חסר לה. קוסטלו נחלץ לעזרתה עם קולו לעיתים לא מספיק תכופות כאן.

הביצועים של פון-אוטר עגולים להפליא, והיא מבצעת בהצלחה, רוב הזמן, את המעבר משירה קלאסית לפופ. שבירת הפראזות המוזיקליות שלה והיגוי הטקסטים מצליח להתנתק מכוח הכבידה של הקלאסית ולהמריא לביוספירה הפופית, לפעמים אפילו ג'אזית. כל ביצוע לכל שיר הוא מיצוי מוחלט של המלודיה האפשרית, תפיסת תמציתו המזוקקת של השיר. מה שהופך את האלבום הזה – בעיקר בחציו השני – לקופסה של שוקולדים עשירים; תהיה לכם בעיה לאכול את כולה בבת-אחת מבלי לחטוף כאב-בטן איום (פשוט אין דרך להקשיב לכל הדיסק הארוך הזה ברצף), אבל שלושה-ארבעה-חמישה שירים ברגעים הנכונים – בוקר עצוב, ערב מינורי, ימים של אובך – הם חוויה מושלמת. השירים הם ביברי-זכוכית עדינים, חלקם עגולים וסכריניים מספיק כדי להיות מזמורי חג מולד, אבל העיבודים של קוסטלו מורכבים ונפלאים כל כך עד שהם מחזירים אותם לקרקע המציאות המגוונת, ועדיין, כל אחד מהם נותר עולם שלם, מנצנץ.

בשביל שיר אחד מושלם של קוסטלו

“Broken Bicycles” של טום ווייטס מתחבר ברצועה אחת ל-“Junk” של מקרטני, בשילוב קולו של קוסטלו – והתוצאה מסחררת. “You Still believe in Me" של בריאן ווילסון הוא עוד דואט חרישי נפלא עם קוסטלו. ככלל, המקומות בהם תורם קוסטלו את חלקו הווקאלי מנערים את השירים מהפסגות האלפיניות הקפואות אליהן לוקחת אותם פון-אוטר וגורמים לך להצטער על שקוסטלו חסך את נוכחותו מרוב שירי האלבום (או, למעריצי קוסטלו קיצוניים יותר: על שקוסטלו פשוט לא ביצע את האלבום במקום פון-אוטר ודי). מבלי להגזים, כמה מהשירים יכולים להביא אתכם לידי בכי רק לנוכח יופיים המוחלט. שיר הסיום יהיה שווה לכם את הרכישה כולה: “For the Stars”, שיר חדש של קוסטלו, הוא אחד הדברים היפהפיים והאופטימיים ביותר שהאיש הזה כתב בשנים האחרונות, וקולותיהם השונים כל כך של קוסטלו ופון-אוטר משתלבים כאן לראשונה להרמוניה מוצלחת.

“For the Stars" האלבום הוא, בסיכום, לא מוצר מקורי חדש של קוסטלו, אבל אחד ממשככי-הכאבים היעילים והקסומים ביותר המונחים כרגע בשוק. קחו אותו הביתה, התחילו מרצועה 9 והלאה, ותנו ליופי לנצח.

Anne Sofie Von Otter Meets Elvis Costello - For the Stars (הפצה: הליקון)