המציאות הודפת אותי אל הקיר הפסימי

"אם נאסוף ביחד את אוהבי שירתי, הם לא ימלאו איצטדיון", אומר בקריצה אירונית אריה סיון, ומוסיף מייד "בכל זאת, נעים לדעת שיש בארץ אנשים שאוהבים לקרוא את השירים האלה". ל'ערבון', מיבחר מקיף משיריו שהופיע בימים אלה, צירף סיון הקדשה לא שיגרתית: "מוקדש לאוהבי שירתי". הוא מדבר בנימה מפוכחת מאוד ומתובלת בהומור על מעמדו ב'רפובליקה הספרותית' שלנו ועל חוסר הכישרון שלו להתחבב.

"אני חלש מאוד ביחצ"נות עצמית. יש משוררים שיודעים להתחבב, וההתחבבות הזאת משרתת אותם. לעומתם, כשאני מופיע בערבי שירה, אני רגיל ששואלים: לאן נעלם אריה סיון, למה לא קוראים אותו יותר? יום אחד החלטתי להקים 'מועדון' של חובבי שירתי, והספר הזה מיועד לחברי מועדון זה. אשמח, כמובן, לצרף אליו אוהבים חדשים. כולנו מתנחמים בזה, שבסופו של דבר הזמן יעשה צדק גם עם אלה שלא זכו להתבלט בחייהם. אבל הצדק צריך להיראות, וזאת אחת הדרכים שלי לקדם את העניין".

הוא קצת מגזים, כמובן. אריה סיון, 72, יליד תל-אביב ותושב רמת-השרון שנים רבות, הוא משורר ידוע ומוערך בקרב חובבי השירה בארץ ("נער יספרם", הוא מעיר בחיוך). ב'ערבון' (מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד) כונס מיבחר מהשירים שכתב בין השנים 1957-1997 ונכללו בעשרת ספרי השירה שפירסם עד היום.

ספר הביכורים שלו, 'שירי שריון' (1963), הופיע מאוחר יחסית, כחמש-עשרה שנה לאחר שפורסם שירו הראשון, 'מסע לילי'. זוהי בלדה מקראית, שנכתבה בחורף 48', כשהיה ב'הכשרה המגויסת' של הפלמ"ח.

"לא החלטתי להיות משורר", הוא אומר, "זה קרה בלי שהתכוונתי, בלי שתכננתי".

השיר נדפס בעיתון 'דבר', במדור בשם 'על החומה'. "פשוט, רציתי להביא קצת נחת להורי", אומר סיון, "כי היינו רואים אז את הבית לעיתים רחוקות. אחר כך לא כתבתי הרבה זמן, אבל לאט לאט, גם בהשפעת הקריאה ב'כוכבים בחוץ' של אלתרמן ובשירי יונתן רטוש, וגם בגלל הפגישה עם המשורר משה דור, התחלתי לכתוב ולפרסם. למרות זאת, היתה לי כל הזמן הרגשה, שזה לא זה. שזו לא הדרך המדויקת שאני מחפש בשירה. רק בעקבות השתתפותי במבצע סיני התחילו להיכתב הדברים, שראיתי אותם כמייצגים אותי באמת".

- אתה יכול להסביר מה כוונתך במילים "הדרך המדויקת שאני מחפש בשירה"?

"כשקיבצתי את שירי ביוני 53' בקובץ 'בשלושה', שיצא בהוצאת 'לקראת' וכלל גם שירים של נתן זך ומשה דור, קראתי אותם בעין בוחנת יותר, והחלטתי שזו לא השירה שאני רוצה לכתוב. היו בהם יותר מדי השפעות חיצוניות, שרציתי להתנקות מהן. היה בהם חוסר דיוק מבחינת ה'מה' וה'איך'. את הדיוק התחלתי למצוא ב'שירי שריון' שהיה ספר די חריג בתקופה שבה כתבו בהתלהבות על שובנו למעמד הר סיני. זה לא היה ספר על אדם בעולמו הפרטי, אלא על אדם שהוא חלק מתנועה, אבל עם יכולת להביט עליה מבחוץ בעין אירונית. ברוח זו הגדרתי את עצמי כעבור זמן כ'משורר שיושב בתוך עמו'".

- אתה יליד הארץ, ועובדה זו בולטת מאוד בשיריך, המתארים את נופי הארץ ואת חוויות הילדות של מי שנולד כאן ושיחק כילד על חוף ימה של תל אביב. החול הוא מוטיב בולט בשירתך, ואתה מנהל איתו כעין מערכת יחסים: "אין לי טענות. רק בקשות, בעצם/ רק בקשה אחת אליך, חול:/ זכור לי חסד ילדותי, אהב אותי/ כפי שאהבתיך בהיותי/ ילד רך בחמוקיך" (עמ' 259).

"מודה באשמה. התמונה הראשונה שלי צולמה בהיותי בן חצי שנה, כשאני עירום על שפת ימה של תל אביב, בחול. גרנו במרחק חמישים מטר מהים. הורי באו מרוסיה הלבנה. אבא עלה ב-1920 ממניעים ציוניים סוציאליסטיים, והצטרף ל'גדוד העבודה'. אמא עלתה עם סבתי, ללא רקע ציוני וללא ידיעת עברית. אבא לימד אותה עברית, וכך התחיל הקשר ביניהם".

- באיזו מידה הושפעת מהאידאולוגיה ה'כנענית'?

"לא מהאידאולוגיה אלא מהתחושה שעם נוצר מתוך קשר אל הארץ, והקשר אל הארץ מעצב בצורה זו או אחרת את האדם. כל העניין הזה הנקרא 'יהודי חדש' שייך לתחום המיתוס יותר מאשר לתחום הממשות ההיסטורית. תפיסת 'היהודי החדש' לא נוצרה על ידי ילידי הארץ, אלא על ידי בני הדור הקודם, שרצו לראות את בניהם בדמות שונה. ה'כנעניות' בשבילי היא בתחום האמוציונאלי של הזיקה למקום. אני, בכלל, אדם של מקומות. המראות המוחשיים מדברים אלי, ובמקרים רבים מהווים נקודת מוצא לשירים. קודם כל, תל אביב שבה נולדתי, אחריה ירושלים, המדברת אלי בבליל לשונות, וגם מראות חו"ל, המתקשרים בי אל דברים היסטוריים ותרבותיים".

- גם הנוכחות של התנ"ך בשיריך מתקשרת לאותה זיקה אל המקום הזה, אל עברו הרחוק.

"קודם כל, התנ"ך הוא ספר נפלא וגדול ואדיר בכל קנה מידה, ושוב, אני לא מדבר על הצד האידאולוגי שלו. צריך לזכור, שסיפורי התנ"ך הוטמעו בי בגיל צעיר מאוד. שנים אחדות גם לימדתי תנ"ך בתיכון, לצד הוראות הספרות. מאוד אהבתי ללמד תנ"ך. זה דבר שנספג בנפש הפנימית ביותר שלי, ואחר כך יצא החוצה באמצעות השירים על דמויות שונות מהמקרא".

- אתה מקבל את ההגדרה של משה דוד על 'שירה ילידית' של בני המקום?

"האמת היא, שאני מכיר משוררים ילידי הארץ, שלא תמצאי את הארץ בשיריהם כלל. זה עניין אידיווידואלי. אני לא זוכר שהיה בין אנשי קבוצת "לקראת" מאבק ועימות אידאולוגי בין מי שהלך כביכול עם הדגל 'אני יליד הארץ' וכותב שירים 'ילידיים', לבין מי שאמר 'אני באתי מחו"ל ולכן עולמי הוא העולם הגדול'. יש בזה משהו, אבל לא היה עימות אידאולוגי ממש" ('לקראת' היה שמה של חבורה ספרותית בראשית שנות החמישים בירושלים, שראשיה היו משה דור, בנימין הרשב, נתן זך וסיוון. הם ערכו והפיקו בשנים 1951-1953 ביטאון בשם 'לקראת').

- לבנימין הרשב (היום פרופסור באוניברסיטת ייל, ארה"ב) שהיה כאמור מראשי 'לקראת', יש שיר שחתם עליו בשם העט גבי דניאל, והוא נקרא 'פטר הגדול'. השיר עוסק באנשי גח"ל (גיוס חוץ לארץ, אנשים שהובאו מחו"ל וגוייסו מייד למלחמת השחרור). גם אתה כתבת שיר על אנשי גח"ל, שנקרא 'להתייבש כמו עשבים שוטים ברוח מזרחית'. הרשב בא משם ואתה באת מכאן, ושניכם כתבתם שירים שיש בהם אותה רגישות.

"השיר שלי נכתב קודם. כתבתי אותו הרבה שנים אחרי שנפגשתי עם העולים האלה, כי במפגשים אתם ב-48' הגישה שלנו היתה מתנשאת, ילידי הארץ לעומת היהודים הגלותיים. רק מאוחר יותר למדנו להכיר אותם וראינו שאין מקום לגישה כוללנית לבני אדם. אני נרפאתי מאותה התנשאות כלפי אלה שכינינו אותם 'סבונים', וההוכחה לכך הוא המיספר הגדל והולך של שירים שבהם אני מתייסר עם זכר השואה".

השיר הראשון שבו עסק סיון בנושא השואה נקרא 'יושב לו יהודי על הספסל השדרה' (נכלל בספרו השני 'ארבעים פנים', 1969), ואני מנסה לקשור בין שירי השואה לבין שירים אחרים שלו, שעוסקים בעוולות שעם אחד עושה לשני. אני קוראת להם 'שירי מחאה', סיון מעדיף את המונח 'שירה מעורבת' ואינו אוהב את ההגדרה 'שירה פוליטית'.

'שיר פוליטי מתקשר עם מה שנקרא פעם 'שירה מגוייסת'", הוא אומר, ורצוי להמנע מכל אסוציאציות בכיוון זה. אני כותב על הדברים שקורים לנו, לא רק לי, אלא לנו, כקיבוץ לאומי".

סיון היה הראשון שפרסם שיר על מלחמת לבנון (מתוך הערפל, 23.6.82) וכתב כמה מהשירים הנוקבים ביותר על האינתיפאדה הראשונה, שנראים היום אקטואליים מתמיד, אף כי האבנים התחלפו בפגזי מרגמה: " בני אדם שמוצאם בעמק האלה/ מצטופפים היום בעזה, במוחיאמאת, /הם מכוונים אלי מקלעת כדוגמת/ זו שדוד היכה בה את גולית" (עמ' 159).

- והיום המשורר יושב מול הטלוויזיה, רואה את העוולות על המסך ומגיב בשירים. אבל מי שקובע הם המנהיגים. אז איזה כוח יש למשורר?

"מי אומר שיש לו כוח? כל השירים שאת קוראת להם 'שירי מחאה', ואחרים קוראים לה 'שירים פוליטיים', לא נכתבו מתוך איזו התכוונות להשפיע ולשנות, אלא מתוך צורך פנימי לכתוב את הדברים האלה. מעולם לא השליתי את עצמי, אולי רק כהזיה, אבל לא ממש. אני מפקפק בכוחם של שירים כאלה להשפיע, כי יש מה שנקרא לשכנע את המשוכנעים. רק המשוכנעים שמחים על שיר כזה, משום שהוא מאשר את העמדה שלהם".

- ראיון זה מתפרסם לאחר יום העצמאות. כמי שלחם במלחמת השיחרור ומעורב בחיי המדינה ביצירתך, אי אפשר להימנע מהשאלה, האם על המדינה הזאת חלמת?

"התשובה היא כמובן לא, ולו גם מפני שהמציאות לעולם אינה תואמת חלומות. תשובה מפורטת תחייב ראיון נוסף. אוסיף רק, שמטבעי אני אדם אופטימי, אבל המציאות שלנו הודפת אותי יותר ויותר אל הקיר הפסימי".

התפרסם במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"