אין סרטים קדושים

"הסרט הגדול ביותר בכל הזמנים"? אולי הגיעה העת לחשוב מחדש, במיוחד מפני שהזמנים השתנו, ורוח הזמן המנשבת כיום שונה כל כך מזו של 1941, השנה המופלאה של "האזרח קיין".

לא כל שינוי מצריך הרהורי כפירה או שחיטת פרות קדושות. אלא שאין סרטים קדושים. צפיתי בסרט חמש או שש פעמים בחיי, לאחרונה ביום ב'. גדולתו ההיסטורית נותרה בעיני כפי שהייתה, אבל כעת, כך נדמה לי, אפשר לצפות בו בהערצה בעיקר מתוך התבוננות בהיסטוריה של הקולנוע. אורסון ולס, אז גאון בן 25, המציא בו שפה קולנועית מדהימה בחדשנותה. הזמן הפך את השפה לנחלת הכלל. צפייה עדכנית בסרט דומה במשהו לקריאה עדכנית בשירת ביאליק, נניח. אנחנו יודעים שהשירה היתה חשובה עד מאד לשעתה, אבל שעתה עברה: קשה מאד להתאהב ברצינות בביאליק כשקוראים אותו היום.

מוסר מימי הביניים

אבל זוהרו של האזרח קיין הועם לא בגלל שטכניקות הצילום, הפלשבקים התפורים היטב והמעברים ההדוקים מסצינה לסצינה (למרות שהסיפור לא מתנהל בצורה כרונולוגית) נראים כיום כמעט מובנים מאליהם לחובבי דיוויד לינץ' ופיטר גרינווי. הבעיה מצויה בתסריט, ובעצם אפילו לא שם: עמוק יותר, בסבטקסט, חבוי סיפור שאינו מרטיט כפי שהיה ב-1941.

ציטוט קצר מספר ישעיהו, פרק י"ד, פסוק י"ב ואילך: "איך נפלת משמיים הילל בן שחר, נגדעת לארץ חולש על גויים: ואתה אמרת בלבבך השמיים אעלה, ממעל לכוכבי אל ארים כסאי". זה כל הסיפור. האזרח קיין, בראשיתו עיתונאי טהור לבב, מגלה באיחור כי הכוח שצבר כאיל-תקשורת השחית אותו מבלי דעת, והוא עומד למות בארמון רפאים, חף מבני אדם ומאהבה, כבול בזכרון ראשוני של תום הגלום ברוזבאד, המזחלת של ילדותו הטהורה. אז נכון שהסיפור סובל מסימבוליות כבדה עד חנק, משלג טהור ורוזבאד ועד קסאנדו, שמו של הארמון שהוא גם שם העיר בה מת קובלאי חאן האגדי, אבל גם זה בסדר. הקולנוע של שנות הארבעים סבל לעתים קרובות מאוברסטייטמנט ונהג להאכיל את הצופים שלו בכפית. לא נורא.

העיקר הוא, שאם מתבוננים בצד התפר של הסיפור מגלים בו תבנית של סיפור מוסר מימי הביניים: יש תקרת זכוכית נעלמה שמעבר לה בן אנוש אינו יכול להישאר נקי כפיים וטהור לבב, וסופו להיענש, אם מידי שמיים, כמקובל בימי הביניים, ואם מידי אדם, בעונש הבדידות האינסופית שבה נידון קיין למוות.

לא משכנע

מה שקרה בין 1941 ל-2001 הוא, שתקרת הזכוכית נעלמה. רוח הזמן העיפה אותה. צופי "האזרח קיין", בשעתם, יכלו לצקצק בלשונם ולספר לעצמם עד כמה הכוח משחית וגם להאמין בסימטריה ובצדק הפואטי שבין ההשחתה לבין העונש. אבל אני, שצופה מרחוק בעלילותיו של האזרח גייטס, האיש הכי עשיר בעולם וזה שכולנו אוהבים לשנוא, אינני מאמינה עוד בכך שלצורך תיקון העולם יש להפיל עליו מכה איומה, או שבליבו פנימה חבוי דיקטטור מרושע שראוי לעונש. בהביטנו בנפילים של היום, אנחנו מציצים עליהם בעיקר כקוריוז, כאנקדוטה רכילאית נעדרת משמעויות מוסריות כבדות, כגיבורים של אגדות אורבניות למבוגרים.

לכן קשה לי לצפות ב"האזרח קיין" כבטרגדיה עמוקה, ועם כל ההערצה לכשרונו של וולס, משהו בין הסיפור לבין התגובה הרגשית השתבש לי. הסרט הגדול ביותר בכל הזמנים אמור גם לעורר בי אמפתיה, להדביק אותי למסך, לדבר אל ליבי, להשאיר אותי במצב של עומס אמוציונלי. אבל אם הסרט אינו מצליח לשכנע אותי בהכרחיות של סיפור העלילה, בסימטריה של החטא ושל עונשו, בנחיצות של כובד הסמלים, בדרמטיות הכבדה של המוסיקה המלווה אותו – אז אין מה לעשות, בעיני הוא כבר לא הסרט הגדול בכל הזמנים. יש לי מועמדים אחרים, שיצרו שפה חזותית ופילמאית חדשה. לא אלאה אתכם ברשימה, אבל תחשבו לרגע על רוח הזמן שלנו ועל "בלייד ראנר" בתור מועמד.