הלהקה

אם אתה רוצה ליצור סרט שיהיה קאלט, המתכון הבטוח לכישלון הוא לתכנן אותו כך. "קאלט" נוצר מאליו ואי אפשר לבקש אותו מראש. מי יודע לאן תנשבנה רוחות האופנה ואיך באמת ייקלט הסרט שלך? אף אחד. חוץ מרוב ריינר.

מתחילת שנות השבעים היה ריינר ידוע לכל העולם כמייקל סטיביק, חתנו האומלל של ארצ'י באנקר (ולמעטים גם כבנו של הבמאי הוותיק קרל ריינר). ב-1984 בחר ריינר הבן לפתוח את קריירת הבימוי עם ההוכחה, כי אפשר לעשות סרט שהתווית "קאלט" תהיה רשומה על תוכנית הצילומים שלו. הוא בחר בדרך הקלה, אמנם, אך בל נמעיט מגודל ההישג. "זוהי ספיינאל טאפ", יצירת הביכורים הנפלאה של רוב ריינר, מחכה לכם עכשיו על מדף ה-DVD. ריינר בחר בחומר הטבעי שסרטי קאלט עשויים ממנו: רוק'נ'רול. המרכיבים הנוספים בנוסחת הפלא היו המבט ה"תיעודי" לכאורה וכמובן מנות גדושות (אם כי מוצנעות היטב) של הומור.

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים

כמו כולם, גם ריינר ספג בשנות השבעים כמות היסטרית של תוכניות טלוויזיה וסרטים על להקות רוק. ריינר מצא, כי רק מקלישאות הרוק שהופגנו בסוג התיעוד הזה אפשר לצלם סרט ענק. מכיוון ששום להקה לא ביקשה את שירותיו כמתעד, החליט ריינר להמציא להקה ולתעד אותה. "ספיינאל טאפ", הלהקה הבריטית המוצגת לנו בתחילת הסרט, מגיעה לא רק עם כל הקלישאות הטקסטואליות והויזואליות הרגילות – היא מגיעה גם עם היסטוריה קומפלט, כולל תיעוד סרטים ישנים בסגנון הבי.בי.סי. הכל מבויים, כמובן.

השחקנים שנבחרו לגלם את חברי הלהקה (כולם אמריקאים, אגב. המבטא הבריטי נלמד ושונן) היו ונשארו בלתי מוכרים, יחסית. היכולת של ריינר ללמד אותם איך נראה, נשמע וחושב רוקיסט אנגלי נבוב היא מדהימה. ובכלל – כל הפרטים הקטנים ב"ספיינאל טאפ" הם שעושים את הסרט לכה מושלם: העוויות הפנים על הבמה, הפילוסופיה בגרוש של ה"אמן המיוסר", המכנסיים הצמודים (שמכוונים ישירות לחבילה של רוברט פלאנט, איש לד זפלין מהסרט "המנגינה לעולם נשארת") ועוד.

הסרט פוגש את הלהקה בעשור השלישי לקיומה, כאשר הפופולריות שלה במצב של ריקבון מתקדם. ריינר (המופיע כבמאי המתעד, מארטי דברגי) פוגש אותם כשהם מגיעים לארה"ב, במה שנראה כמו נסיון פתטי ואחרון להעלות אותם על במה ולהביא גם מעט קהל. כל זאת כדי לקדם את מכירת האלבום האחרון של הלהקה, "הרח את הכפפה". עם הלהקה עובר מארטי את נתיב הייסורים הצפוי: דרך מסיבות יחסי-הציבור המביכות, הנסיעות בדרכים, העימותים עם המלונות הזולים והמפגש עם הקהל הדליל בהופעות. כל זה כאשר חברי הלהקה זוכרים את ימיהם הגדולים, באותן ערים ממש.

לקקי את משאבת האהבה

כשרואים את "ספיינל טאפ" אי אפשר שלא להיזכר ב"רוטלס", סרט הטלוויזיה שביים אריק איידל (איש מונטי פייטון) ב-1978. בניגוד לאיידל, שצעד עם הפארודיה שלו בשביל המדויק שהתוו סרטי הביטלס, הצליח ריינר לחשוף את הקודים הסמויים של תעשיית הרוקנרול ולהריץ עליהם בדיחות קשות בלי להיצמד לאייקון תרבותי מסויים.

הסרט רצוף סצינות מצחיקות, ברמות שונות. בהקרנה הראשונה צוחקים מעליבות ההופעות ומהתקלות הטכניות המביכות, הנגרמות מחמת גילם המתקדם של החברים בלהקה והשגיונות שלהם לגבי "איך צריכה להיראות הופעה מדליקה".

הקטעים המצחיקים באמת נחבאים בקטעי הראיונות-כביכול. ריינר שותל בפי מרואייניו את התשובות לשאלות הכי מגוחכות. וכך באה לעולם הסצינה המופתית בה מסביר נייג'ל טאפנל על המגבר שלו, שבו כפתור הווליום מסוגל "להגיע ל-11!". או שיחה אחרת עם טאפנל, שעה שהוא מנגן באופן מרשים על פסנתר את השיר החדש שהוא הוגה. טאפנל (כריסטופר גסט הנהדר) מרחיב את הדיבור על מקורות ההשראה שלו (גדולי המלחינים הקלאסיים) ועל שיטות ההלחנה שלו. בסוף, כשהוא נשאל אגבית לשם הקטע, הוא עונה "לקקי את משאבת האהבה שלי". הבנתם?

בהפקה החביא ריינר רבים מחבריו, שספק אם מישהו שם לב עד כה לנוכחותם בסרט (והנה לכם עוד מרכיב של קאלט): בילי קריסטל, דיינה קארווי, פראן דרשר, אנג'ליקה יוסטון, ברונו קירבי, פול שייפר ועוד. הצפייה בפרטיות ה-DVD מאפשרת לנו לראשונה לחפש ולמצוא אותם בפינות נחבאות.

טוב שהחומר הנוסף נשאר בחוץ

כרגיל במדור זה, אנו סוקרים סרטים שה-DVD לא עושה בהם נפלאות טכניות, אלא כאלה שהפורמט מאפשר לנו לגלות מחדש. כשבחר ריינר את ה"אאוט-טייקס" לצירוף ל-DVD הוא הבהיר, כי העורך שלו עשה עבודה טובה. אין שום חלק שהיה ראוי להיכנס לסרט. אזור זה ב-DVD יעניין רק את המעריצים המושבעים. ציון לטובה מקבל מימשק המשתמש, שפס הקול שלו (הרץ בלולאה) מורכב מחברי הלהקה המתווכחים ביניהם בסגנון אנגלי "על מה כדאי ללחוץ".

"ספיינאל טאפ" הפך לתופעה מרגע שעלה לאקרנים. כמובן שהלהקה הפיקטיבית קרמה עור וגידים ויצאה לסיבוב הופעות אמיתי (ומצליח, לשם שינוי). היא התארחה גם בפרק של הסימפסונים ועכשיו, כשיש לכם נגן DVD בבית – היא תגיע סוף סוף גם לסלון שלכם.