אירלנד-ישראל: אחד-אפס

לפני יותר מעשור, בדינגל, בחוף המערבי של אירלנד, סיפרה בעלת האכסניה שלנו על הפריחה המדהימה של כפר הדייגים הנידח, שהיה שם עד 1968. בשנה זו הגיע לשם הבמאי דייויד לין, נסע בדרך האספלט הסדוקה ברולס-רויס שלו, ובחר אתרי הצילום לסרטו המונומנטלי "בתו של ריאן". כמה חודשים אחר כך הפך דינגל למוקד קולנועי עולמי: כוכבים, שחקנים, ניצבים, עתונאים וטכנאים התרוצצו שם במאותיהם. ההפקה ההוליוודית שפכה שם מיליוני דולארים, ואנשי הכפר, שסיפקו מגורים, מזון, ניצבים ושירותי-עזר, יצאו מעוני לרווחה. כבישים נסללו, בתי מלון וחווילות נבנו. הפונדקאית שלנו ובעלה פתחו מסעדת-דגים מפוארת בעיירה השכנה. ממש נושא לסרט עם היגד סוציו-אקונומי, על ההלם התרבותי שמעניק החלום ההוליבודו-אמריקני למציאות המקומית האפורה.

והנה, לא סרט, אלא מחזה, "אבנים בכיסים" – והזדמנות נדירה לצפות, ערב אחרי ערב, בשתי גירסאות, מקור ועיבודו, לאותו מחזה, בעברית ובאנגלית (עם תרגום טוב בגוף ההצגה).

לפחות ב"הבימה" קיצרו

למרי ג'ונס, מחזאית ושחקנית אירית, יש רעיון לא רע: שני ניצבים איריים, בכפר אירי נידח, המשמש רקע להפקה הוליוודית אימתנית, מנסים להתמודד עם חלום הזוהר. חוץ מרעיון אין לה הרבה. המחזה לא מתפתח כמו מחזה, אין בו דינאמיקה של סיפור דרמטי, מחציתו הראשונה היא מימוש מייגע של גימיק שאינו נדרש ממהות הדברים: שני הניצבים מגלמים, בזו אחר זו, דמויות מה"סט" - עוזר הבמאי ועוזרתו, הכוכבת ההוליבודית, הבמאי וכמה ניצבים אחרים מאנשי הכפר. למה? ככה. האם המחזה היה עומד, בכלל, אם במקום שני חקיינים, המגלמים תריסר דמויות, לבד מדמויותיהם-שלהם, היו מופיעים 14 שחקנים שונים בכל הדמויות? אבל הגימיק, שהפך את "אבנים בכיסים" (במקור "אבנים בכיסיו") ללהיט בריטי, עובד, למרות הטקסט הדל והיעדר המשמעות, בכוח הווירטואוזיות של שני השחקנים.

בשתי ההפקות, של תיאטרון "ליריק" מבלפסט, אירלנד, במסגרת פסטיבל ישראל, ושל "הבימה" גוועים הצחוקים במחצית השניה והמתכונת הלקויה של המחזה משנה כיוון. הדינאמיקה משתנה ומקומדיה אנחנו עוברים, יענו, לדבר האמיתי; לדראמה עם אמירה. המחברת מזמנת התאבדות - והדילמה בין הדרישות הנחרצות של הפקת המיליונים - THE SHOW MUST GO ON - לתביעת הניצבים להפסקת-צילומים, בשל הלוויית חברם המתאבד, אמורה להעניק תובנות על צביעותו וכוחו המנוכר של הקפיטליזם ההוליוודי-אמריקני מול כנות ההומניזם האירי-אירופי. נו, מילא. זה מייגע עד פיהוק ונמשך עד לזרא – ואם אינני טועה, ב"הבימה" – וזה הדבר הכי טוב שאפשר לומר עליהם – קיצרו את הסוף.

אך גם ככה ארוכה ההפקה הישראלית כמו שידור חי ממקום שהתחולל בו נס (הגדרת התקשורת לפיגוע חבלני שלא גרם לקורבנות בנפש). דן רונן, הבמעברת (חידוש לשוני בלעדי: במאי-מעבד-מעברֵת), מבקש לשכנע אותנו שהכל יכול להתרחש גם אצלנו ויש לעובדה זו משמעות מיוחדת. ההפקה ההוליבודית משתנעת אצלו לכפר גלילי, והניצבים שלו, בדיוק כמו במקור, הם צ'ארלי, בעל ספריית וידאו (אבל מדרום הארץ, עם כל המשתמע מכך) שברח מנושיו, וג'קי, ששב לכפרו מחלום אמריקה שלו, עם הזנב בין הרגליים.

תחליף דל ונמוך

רונן, שמוגדר בביוגרפיה שלו בתוכנייה כ"בעל תואר דוקטור לתיאטרון", לא ריפא את תחלואי המקור, אלא הוסיף עליהם. העיברוּת שלו, מאנגלית אירית, בריטית ואמריקאית, הופכת כאן לעברית צעקנית של המקומיים הצעירים (עם הדיבור העכשווי), המקומיים הקשישים (עם הלשון הארכאית), וההוליוודיים, עם עברית במבטא אמריקאי (הכוכבת, בביצוע יעקב כהן), או עברית ללא מבטא אמריקאי (הבמאי, בביצוע שמואל וילוז'ני).

השינוע לישראליות יצר מצבים מלאכותיים, כמו כוכבת הוליוודית ששולטת בעברית על כל מכמניה התרבותיים ומתקנת את אחד הניצבים שציטט את "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, כשיר שכתבה ריטה. "ביאליק בטח כתב את המוסיקה", מנחם אותו חברו. ד"ר רונן גם צייד את גיבורי העיברוּת בארסנל ביטויים נונסטופי, כמו-מעודכן, הכולל את כל ה"חרטא-ברטא", ה"מה קורה לך?", "כאילו" ו"הייתי מתקתק/ טוחן אותה".

זה לא עוזר, משום שמעט האיריות היפה שבמקור נעקרה לגמרי מהתחליף הישראלי החלול, עם הומור נחות של שעשועי-לשון ללא שנינות וחן ועם עבודת בימוי דלה. אבל הקהל משתין מצחוק בחצי הראשון, והשחקנים המוכשרים, הצמאים לתשואות קהלם, מושכים וחולבים אותו, כאילו חזרו לימי התהילה הסטנדאפיסטית שלהם. נדמה לי, שאם על הבמה היו מושונוב ובראבא במקום וילוז'ני וכהן, הם היו הרבה יותר סלקטיביים בדרישותיהם מהטקסט ומהבמאי.

שני השחקנים בהפקה מבלפסט (שהיתה יותר תיאטרון ופחות חנפנות לקהל), לואיס דמפסי ושון סלואן, היו הדבר הטוב שבה, עם התפאורה הצנועה (ארגז מתכת, שורת זוגות נעליים ברקע, ומסך רקע בלתי מתחלף). הם עברו בטבעיות ובחן מדמות לדמות, קצרו תשואות על ביצוע חינני של ריקוד אירי בנוסח להקות הפולקלור הפופולאריות, והסתפקו בקווי מיתאר בלבד לעיצוב הדמויות השונות. אירלנד (מחוז קרי) היתה נוכחת שם, בהומור, ברגישות, בצניעות. בהצגת "הבימה" לא היתה אירלנד וגם לא היתה ישראל, לבד בכמה מקווי המיתאר הגסים שלה.

"אבנים בכיסים" מאת מרי ג'ונס. תאטרון ליריק מבלפסט, בבימוי איאן מק'אליניי (במסגרת פסטיבל ישראל). תאטרון "הבימה", תרגום, עיבוד ובימוי דן רונן.