ריאליטי טי.וי

הבמאי אייל חלפון מאפשר לך את הבלתי אפשרי: היכולת להיות פסיכולוג של פגישה אחת, או, בפועל, מציצן חוקי. הפגישה הראשונה תמיד מרתקת עבור הפסיכולוג: אדם חדש מגיע, מתיישב ומספר את הסיפור הפשוט, המפותל, שהביא אותו עד לכסא הזה. הייתי מוכן להיות מכשיר ציתות על הקיר בכל קליניקה טיפולית בעיר - אבל למשך הפגישה הראשונה בלבד. תנו לשמוע מה מציק לאנשים מתחת לבטן, תנו לצותת לבגידות, להשפלות ולשפיכה המוקדמת. אבל החל מהפגישה השניה, אתם יודעים איך זה: התלונות החוזרות ונשנות, הקיטורים המעגליים, העייפות. אתם לא רוצים להיות פסיכולוג של פגישה חמישית.

סלט פירות צבעוני

חלפון של "אתה חייב לעשות מזה סרט" נותן לכם את הפגישה הראשונה – ואותה בלבד – במצבה המזוקק. זהו אחד הסרטים המענגים ביותר – ברמה הרכילותית ממש – שנעשו כאן מעולם. מבין המשיבים למודעה שפירסם ובה חיפש אנשים שמרגישים כי סיפור חייהם מוכרח לשמש נושא לסרט, נבחרו סיפורים במצב בשלות מתקדם, וחלפון מוזג אותם לסלט-פירות צבעוני ומתוק ואז מגיש לכם אותו בכפית כסופה. "אתה חייב לעשות מזה סרט" מבצע בין הסיפורים זיגזגים ופליק-פלאקים כה אפקטיביים, עד אתם שאתם נגררים ביניהם חפים מכל התנגדות ונכונים למקפצה הסיפורית הבאה, כמו הייתם בעיצומו של סקי מים קייצי מהיר.

לא אילנה דיין. עובדה!

הסיפורים עצמם ראויים לחלוטין: נהג דן המודח שחלום חייו להיות נהג אוטובוס והוא מספר את עצמו בדרמטיות של נהמת אוטובוס ברחוב שקט, מול שני סיפורי אב-נעדר ופגישה מחודשת, והכל מתגמד ליד סיפורה הבלתי-ייאמן של בעלת מסעדת פאר מווירג'יניה, שירדה מנכסיה, חיה בישראל בחוסר-כל ושורדת 22 נסיונות התאבדות. חלפון עצמו לא משוכנע שהסיפור אמיתי, אבל מאבד כל יכולת התנגדות מול האשה הכריזמטית והעצובה שמולו. "מה יהיה הסוף הטוב לסרט עלייך?" הוא שואל אותה, כדי לקבל בתשובה את: "אני אלך לישון לילה אחד ולא אתעורר יותר. זה הסוף הטוב".

"אתה חייב לעשות מזה סרט" עטוף וארוז באופן הבלתי אילנה-דייני ביותר. חלפון מפריח את הסיפורים לאוויר כמו בועות סבון, ברמה התמימה ביותר של מספר-סיפורים מהזן הישן, תוך שהוא מתעלם במופגן מערכם העיתונאי והצהובוני הברור מאליו. דיין היתה עושה מכל אחד מהסיפורים האלה חצי שעה של "עובדה" עם פרומואים שהיו הורגים לכם את החשק – כל חשק שהוא – להמשך אותו שבוע. חלפון מוותר מראש; הוא מבקש לסיים עם שעה שהיא קסם, להתרומם מקרקע המציאות המקומית (ויש בסרט המון מציאות מקומית, המון שיכונים, המון חבלי-כביסה), לספירות פנטסטיות יותר. מהבחינה הזו, חלפון הולך בעקבות ג'ולי שלז של "עפולה אקספרס", גם כשהוא משבץ את צביקה הדר בתפקיד נהג דן. הדר נדרש לקטע משחק אחד בלבד – שיחזור נאומו של הנהג בפני העצרת הכללית של חברי דן – והוא מבצע את הקטע כמו מדובר היה באודישן החשוב חייו. תגידו מה שתרצו על הדר, אבל כל עיסוק שהוא לא משחק נטו פשוט מבזבז אותו.

ארול מוריס היה גאה

מלבד שלז, חלפון לוקח (ומפזר) כאן גם חופן גדוש של ארול מוריס, הדוקומנטריסט הכי מעוצב בעולם. קל להבחין באופן בו מתרשם חלפון מדרכו של מוריס להעמיד ולסגנן עד דק סצינות מבוימות המוצלבות עם עדותו בגוף ראשון של המרואיין וממחישות את החומר התיעודי. מוריס הוא קולנוען בחסד שנקלע, מחמת תחומי עניינו המסוימים, לאגף הדוקומנטרי. חלפון עבר מסלול דומה, והחלטתו לביים, עם שחקנים, סצינות נבחרות בסיפורים של מרואייניו האמיתיים מקרבת את "אתה חייב..." לקולנוע נראטיבי רק כדי לשוב ולהתרחק ממנו באיבחה, כפי שקורה בסצינת הפתיחה הדרמטית, הנקטעת בפתאומיות על-ידי הבמאי ה"חיצוני" – תעלול ישן, אבל הולם מאוד במקרה הזה. ארול מוריס היה גאה בחלפון.

לא ברור אם "אתה חייב לעשות מזה סרט" שווה סידרה בת שישה פרקים, כפי שמקדישה לו "רשת". הסרט הפותח, הארוך יותר, המאכלס את הסיפורים שאוזכרו כאן, משיג, מן הסתם, את מלוא השלמות שעשוי הז'אנר החד-פעמי הזה להשיג. הפרקים הבאים אמורים לאכלס, כל אחד, סיפור אחד נוסף בלבד, ומיומנויות המזיגה של חלפון לא יצטרכו לבוא לידי ביטוי. חבל. הטעם המתוק בפה שמותיר אחריו פרק הפתיחה הוא סיבה מצוינת להתיישב מולו הערב, וסיבה לא פחות טובה לשקול אם להמשיך עם הסידרה הזו הלאה. שבו מולו. תנו לזה קצת זמן. בסוף זה עולה לראש.

"אתה חייב לעשות מזה סרט", רביעי,6.6, 22.35, ערוץ 2