אז מה אם אני אשה?

לעתים קרובות נשים כותבות מתויגות תחת ההגדרה "ספרות נשים" (מונח שרק גבר יכול היה להמציא), הגדרה המלווה לא אחת בנימה מתנשאת. מדברים על "פריחה נשית" שלא היתה כמוה ומתפעלים מכך שרשימות רבי המכר משובצות לרוב בנשים. בד בבד נשמעות כל מיני הגדרות ותתי-הגדרות. כל מי שכותבת על עצמה, על הגיגיה, זו ספרות נשים. כל מי שכותבת סאגות משפחתיות היא סופרת נשים. והנה אני בודקת את עצמי.

סאגות משפחתיות למשל. ניקח כמה מהקלאסיקות. הספר הנמכר ביותר במאה ה-20 בארצות הברית הוא סאגה משפחתית, ואני מתכוונת כמובן ל"חלף עם הרוח" של מרגרט מיטשל. אבל יש גם את סאגת המשפחה "זיכרון ומלחמה" של הרמן ווק – להזכירכם, גבר. "מאה שנים של בדידות", סאגה המשתרעת על פני מאה שנה – מאת גבריאל מרקס, עוד זכר. ורגע, טולסטוי לא כתב סאגות משפחתיות? ועוד איך כתב! אלה רק חלק מהדוגמאות שאני יכולה לחשוב עליהן. קיטלוג של סופרות, סופרים וז'אנרים הוא מעשה סתמי וחסר משמעות.

אני מברכת על כך שיש כל-כך הרבה נשים כותבות, אבל אני רואה אותן כחלק מהעשייה הספרותית בכללותה. יצירה טובה יכולה לבוא מאשה, מגבר, מהגיגים פרטיים והתעסקות ב"אני" האישי, וגם מכתיבה יותר פילוסופית או פסיכולוגית.

אני מתייחסת לספרים שלי כאל אמנות. כמו אופרה, כמו ציור יפה. אנשים נעמדים מול תמונה שמוצאת חן בעיניהם ונהנים, מקשיבים לאופרה ומתרגשים. האם כל אחד מהאנשים האלה מבין גדול בציור ובאופרה? לדעתי לא. קשה להם לבטא את הנאתם דרך הגדרות ומלים יפות, אבל דבר זה אינו מפחית מעוצמת החוויה.

כל התיוגים וההגדרות שייכים מבחינתי לאנשים אחרים. אני כותבת על מה שמעניין אותי, על מה שמרגש אותי, על נושאים שמושכים את לבי. אני כותבת מכיוון שזה מה שאני אוהבת ויודעת לעשות. פשוט עד כדי כך.

להבדיל מכתיבתי כיוצרת שיש לה את הסגנון הייחודי לה, כקוראת (ומילדותי הייתי מה שמכנים "תולעת ספרים"), הספרים שאהבתי ועניינו אותי היו מגוונים. מכל קשת הכתיבה - מספרות קלאסית ורומנים היסטוריים, דרך אוטוביוגרפיות ועד ספרות פופולרית. גדולתה של הספרות, אולי יותר מכל מדיום אמנותי אחר, היא שהקורא הופך במהלך הקריאה לשותף מלא בסיפור. דמיונו הופך את הספר לחוויה האישית שלו, וכל אחד מתייחס לאותו ספר אחרת. היו ויש הרבה סופרים והרבה סיפורים ויש מקום לכולם.

מיכל שלו, סופרת