שבוע הרחם

אני מודה כי לקח לי זמן לשייף, לנסח ולהבין את סוג הזעף האטום שאותו אני חש ביחס לשבוע הספר הנוכחי ולאופן שבו השתלט עליו – ועל הספר העברי העכשווי – השיח הנשי החדש, לאמור אני יולדת משמע אני קיימת, אני מדברת על זה משמע אני כותבת, אני אשה משמע אני – והזיונים שלי, והילדים שלי, והלבטים שלי – הם עניין ציבורי הו-כה מרתק.

מצידה השני של משוואת שבוע-הספר-שווה-שבוע-הרחם ניצב כמובן החשש הספציפי, נכון להשתא, להתעופף במפתיע יחד עם כל ספרות האסטרוגן הגועשת הזו היישר לזרועותיהם החסונות של בחורי "חסד של אמת" בחסות איזה מתפוצץ שלא שמע כלל על הרגישות הנשית החדשה. אבל אם להתעלם לרגע מאיומי התחזיקו-אותי של הג'יהאד האיסלמי, המפילים צל גדול על כיכרות שבוע הספר, יש בעיני משהו דוחה ומרתיע בהתמכרותה ללא תנאי של המו"לות העברית לג'עג'ועי יולדות ולהגיגי רווקות המגששות דרכן, מתוך איזה אינסטינקט קומפולסיבי נעדר שליטה – ישראלי למהדרין – לעבר הפיכתן למשפחות, או, אם לא מסתייע, לפחות לאמהות.

האסימון נפל סופית רק לפני כשבועיים, כאשר בראיון – חושפני במידה, כנדרש – שנתנה יעל הדיה ל"7 ימים" לרגל ספרה החדש, "תאונות" – ספר העוסק, אגב, בדרך הנשית הפתלתלה לעבר אהבה ומשפחה – פסקה הדיה לגבי עצמה: "הצטרפתי למשפחת האדם". וכל זאת משום שהדיה הצליחה, מבחינתה, להעפיל לראש שרשרת המזון הנשית הישראלית: היא מגדלת שני פעוטות.

אני מכיר את הדיה, ראיינתי אותה בעבר לרגל ספרים קודמים. התרשמתי כי לפני אשה צעירה, חדה וכשרונית, המנווטת את חייה בין ניו-יורק לישראל לכתיבה ולעישון-יתר מתוך עצמאות מחשבתית והיעדר תלות בקונבנציות בכלל ובקונבנציה הישראלית הנוקשה בפרט, זו המכתיבה לנשים שחצו את גיל 30 להתחתן לאלתר או לחדול.

אבל הנה מגיחה הדיה האמיתית, הקרתנית: עד לרגע שבו צלחה את מה שנדמה בעיניה כריטואל הקבלה העליון – הבאת צאצאים – הדיה, בעיני עצמה, לא השתייכה כלל ל"משפחת האדם". למי היא השתייכה, אם כן? אולי למשפחת הזוחלים? אולי לחרקים? קשה לדעת. ומה בדיוק משדרת הדיה בדבריה השוטים לכל עשרות-אלפי הנשים מעל גיל 30 העומדות ברווקותן, ממש כמותה בימים בהם טרם הצטרפה ל"משפחת האדם"? הנה מה: אתן לא בני-אדם עד שלא תרמתן למאמץ הרחמי הישראלי המשולב. לא ילדתן? לא התמסרתן לריר פעוטות ולסכנה ברורה ומיידית להכחדת קריירה? אתן, אם כן, רק קצת פחות מבני-אדם.

קודם תלדי

הדיה היא רק סימפטום קיצוני, כמובן. במדינה בה הפכה תרבות הילודה זה מכבר למאניה אגרסיבית בחסות ממשלתית (ישראל היא מהמדינות בעלות הסבסוד הממשלתי הנדיב ביותר לטיפולי הפריה), היה זה רק צפוי כי בשורת תופי הטם-טם השבטיים הקוראים לנשים מכפר לכפר לקום ולעשות את שלהן תתגלם בספרות המקור.

העיפו מבט – אם תוכלו לעמוד בבחילה – ברשימות רבי-המכר של השנה האחרונה: יוכי ברנדס, "לכבות את האהבה", מביאה את סיפורן הטעון של אם ובתה, הנע בין "אהבות, בגידות ותשוקות אסורות" (כמתואר באתר של סטימצקי); מיכל שלו, "שבועת רחל", מביאה את סיפורן הטעון של בת וסבתה, הנע בין "סודות אפלים, תשוקות, תהפוכות גורל, יצרים, דחפים ורגשות רבי-עוצמה" (כך באתר מיתוס); שלי יחימוביץ', "אשת איש", מביאה את "האנוכיות הגדולה שבהתאהבות חסרת גבולות" (אותו תיאור בשני האתרים!) – כמובן אנוכיות, שכן מאהבות חוץ-משפחתיות שכאלה לעיתים רחוקות רואים צאצאים – בכיכובה של, למה לא, גיבורה בהריון; ליהיא לפיד תטריד אתכם לאורך ספר שלם עם שלוש (!) גיבורות בהריון או מיד אחריו; וגפי אמיר ממקדת את "ד"ש מנעורייך" בסדרת נשים שנקרעות בין תשוקתן לילדים לתשוקתן לקיטורים.

מה רוצות ממני כל כותבות הרחם האלה (מלבד – במקרים מסוימים – תרומת זרע)? מה זה משנה. אני ושכמותי – מבחינתן חבורת פראים בעלי כפתור הפעלה בודד, להלן גברים, מין מטרד צדדי ומחויב המציאות בדרך להשגת היעד הסופי, להלן ילדים – איננו קהל היעד העקרוני של ספרות השיליות. אנחנו פשוט נושא טוב לשיחה. והשיחה היא-היא המוצר האמיתי המשווק בספרים עצמם, לצד המסר האחיד היחיד שאותו יודעות הסופרות החדשות לשנן לקהל הקונות: הקימו משפחה. אל תבגדו. הביאו ילדים. הרבה ילדים. האהבה תנצח, בתנאי שתדעו לחפש אותה במקום הנכון, כלומר מתחת לחופה. עכשיו במבצע: הצטרפו אלינו למשפחת האדם. כל שאתן צריכות לעשות הוא להפקיד בקופה ילד אחד לפחות, שעליו אתן מסוגלות להוכיח בעלות מלאה.

כך שבחסות מה שמוצג לעיתים כסוג חדש ופתוח של נשיות ישראלית – נשיות המדברים-על-זה, נשיות ההופכים-את-זה-לרב-מכר – מסתתרת כמובן שמרנות מהסוג הקדום ביותר. הנשיות הישראלית הישנה, הכפופה יותר מאי-פעם לתביעתה החצופה של חברה במצור לתרום לאלתר למאזן הדמוגרפי. נשיות חדשה? אין בעיה. קודם תלדי, אחר כך נראה אם יישאר לך כוח.