מהוואנה בגאווה

בראיון שהעניק לפני חודשים אחדים שחקן הקולנוע הספרדי בעל המודעות הפוליטית, חוויאר בארדם, הוא אמר: "אף אחד לא יכול לאהוב את ארה"ב עם האדון הזה, ג'ורג' בוש, בשלטון. אינני רוצה לחיות בעולם הנשלט על ידי בוש, פוטין, אריק שרון וסדאם חוסיין". כשריאיינתי את בארדם בפסטיבל סן סבסטיאן בספרד, לא יכולתי לפתח את הסוגיה המסעירה הזאת, בגלל הסיבה הפשוטה שאריק שרון עוד לא חלם אז להיות ראש הממשלה. המפגש עם בארדם נערך ערב ראש השנה האחרון, רגע לפני פרוץ אינתיפאדת אל אקצה, שהביאה לעלייתו של ראש ממשלתנו לשלטון.

בסן סבסטיאן הוקרן סרטו החדש של בארדם, "לפני שהלילה יורד", שהעניק לו מועמדות ל"אוסקר". בסרט הוא מגלם את הסופר-משורר הקובני ההומוסקסואל המנוח ריינלדו ארנס. ארנס גדל בכפר עני ולא הכיר את אביו, שזנח את אמו בעודה בהריון. משפחתו עברה בהמשך לעיר, ובגיל 14 הוא נסחף עם המהפכה הקומוניסטית והמתירנות המינית. הוא גילה את זהותו המינית, עקר להוואנה ופירסם את ספר הביכורים שלו ב-67'. אבל דווקא משטר המהפכה של פידל קסטרו רדף את הקהילה ההומוסקסואלית, ויצירתו של ארנס צונזרה. אחרי שנמנע ממנו לפרסם את כתביו, הוא הבריח את כתבי היד לאירופה, והם התפרסמו שם וזכו להערכה, במיוחד בצרפת. ארנס נאסר ב-1973 ונכלא לשנתיים. בכלא זכה למעמד מיוחד, מאחר שכתב מכתבים עבור האסירים. ב-1980, אחרי שקסטרו הירשה להומואים, לפושעים ולחולי נפש להגר מקובה, עקר לארה"ב. הוא חלה באיידס והתאבד בניו יורק בגיל 47.

את הסרט היה אמור לביים השחקן האמריקאי-פורטוריקני הנודע בניסיו דל טורו (זוכה אוסקר המשנה על "טראפיק"), ואילו בארדם (אותו אנו מכירים בתור השוטר שהפך לנכה הרתוק לכיסא גלגלים ב"אהבת בשר ודם" של פדרו אלמודובר) היה אמור לגלם את מאהבו של ארנס בניו יורק. אבל אחרי התפתחויות שונות יצא דל טורו מהפרויקט, והבמאי שהחליף אותו, ג'וליאן שנאבל, הבין שבארדם הוא בעצם ארנס המושלם. והוא אכן היה מושלם. המשחק המדהים והמצמרר של בארדם, השופע חסד, שנינות, כאב ורוך, אף זיכה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ונציה ובמועמדות ל"אוסקר" (הוא הפסיד לראסל קרואו, "גלדיאטור").

הראיון עם בארדם בן ה-32, בעל האף הרומאי-שבור (תוצאה של קטטה במועדון לילה), נערך ב"מריה כריסטינה", המפואר במלונות סן סבסטיאן. בחיים הוא נראה שונה לחלוטין מאשר על המסך: אם בסרט הוא עדין ורזה, הרי שבמציאות הוא גדול, גברי ומסעיר במיוחד. בארדם מתייחס מייד לשינוי שחל בו לכבוד הצילומים. "בסרט 'לפני שהלילה יורד' היתה מטרתי להתעלם מהגוף שלי. בגלל שאני גדול מאוד, נאלצתי להפוך לרזה ונשי באמצעות דיאטת כאסח".

- אתה בא מחברה קתולית מאוד מאצ'ואיסטית. היה לך קשה לגלם הומו?

"ממש לא. אכן, המאצ'ואיזם הספרדי יכול להוות לפעמים בעיה כשזה מגיע לתגובות שאתה מקבל. אבל שיחקתי לא פעם דמויות של הומואים בסרטים, כך שזה לא חידוש מבחינתי. אין לי גם קושי לעשות זאת, זה נראה לי טבעי. לשחקנים הוליוודיים יש לא פעם בעיה לגלם הומואים, כי הם חוששים שזה יהרוס את הקריירה שלהם. זה אבסורד. אני מעדיף לגלם בקולנוע הומו מאשר מישהו שהורג ביריות מאה איש".

- העבודה שלך עם פדרו אלמודובר בוודאי סייעה לתפיסה הזאת שלך?

"כמובן, הרי הסרטים שעשינו הם על חירות מינית. ובכלל, בספרד יש כיום פתיחות גדולה לנושא".

- איך התכוננת לתפקיד? הלכת לברים ומועדונים של גייז?

"לא הלכתי למקומות של הומואים. כשהציעו לי להופיע בסרט, בכלל לא שמעתי על ריינלדו ארנס. התחלתי לקרוא דברים שהוא כתב, ונסעתי לקובה כדי לפגוש אנשים שהכירו אותו. השתדלתי שאנשים שם לא יידעו שאני הולך לגלם אותו, כי אם היו יודעים את זה, היו עלולות להתעורר בעיות".

- מה גילית במהלך התחקיר שלך?

"שהוא היה סופר מושלם, כי הוא כתב עם כאב ושנאה. הוא לא היה אינטלקטואל אלא אמן. גיליתי שהיה לו חוש הומור נהדר ושהוא גם היה מאוד עצוב, בגלל שהשלטונות לא נתנו לו להיות מה שהוא ולא איפשרו לו לפרסם את יצירתו. נפגשתי עם הרבה אנשים שהסיפור שלהם דומה לזה של ארנס ועדיין חיים בקובה - והחיים שלהם פשוט הרוסים".

- הביקור בקובה שינה את דעותיך על המשטר שם?

"הביקור שינה במקצת את תחושותי. בהתחלה היתה לי דילמה אם לעשות את הסרט, בגלל הקטע הפוליטי. אבל כשנסעתי לקובה, הבנתי מה קרה שם ונעתרתי להצעה. יש במשטר של קסטרו גם הרבה דברים טובים, אבל הסיפור של דיכוי ההומואים ממש גרוע. יש לנו חובה לספר על כך לאנשים שלא ידעו שהדברים הללו התרחשו בקובה. הרי כל הדברים שמתוארים בסרט הם אמת. אפילו אני, כשהתחלתי לקרוא על המאורעות האלה, לא האמנתי שהם אכן קרו".

- איך התמודדת עם הסצינות הקשות של בית הכלא?

"זה לא היה קל, במיוחד שידעתי שזה קרה לארנס במציאות, ודימיינתי לעצמי מה עבר עליו כשזה קרה לו. הייתי בתוך הצינוק והבוץ שש שעות, ואילו הוא שכב שם שלושה שבועות. תהיתי איך בן אדם מצליח להתמודד עם סבל כזה. ממש קשה לשאת את המחשבה הזאת. אבל זה בסך הכל סרט, ואחרי שהבמאי אומר 'קאט' אתה חוזר לבית המלון המפואר, כך שזה למעשה לא נורא קשה".

- היה לך קשה לגלם חולה איידס?

"מאוד. את סצינת הסיום, המוות, צילמנו במשך שלושה ימים, והיה נורא קשה לשמור על ריכוז. כשעשיתי את הסצינה בה ארנס מת, כולם בכו מסביב, גם בגלל שהם ידעו שצילומי הסרט הסתיימו. זה היה רגע מאוד עצוב. מאחר שאינני מכיר אישית חולי איידס, רציתי לפגוש לקראת הצילומים נשאים, חברים של חברים שלי, אבל חשתי שזה לא יהיה מכובד להטריד אותם ולהשתמש בהם רק בגלל שאני צריך לעשות סרט. לכן במקום להיפגש עם נשאים, נסעתי לניו יורק, למרכז של אגודת ההומואים והלסביות, וצפיתי בסרטים תיעודיים מרגשים ומצמררים על הנושא, שסיפקו לי מושג ונתנו לי רעיונות".