נגן זאת שוב, סם. הפסק מיד

Cover באנגלית הוא מכסה, מעטה, כיסוי, ציפית (של כר) וגם מחסה, כריכה, עטיפה (של ספר או דיסק) מעטפה (שנשלחה בדואר) ויש עוד משמעויות כמו חיפוי, עירבון, פרוכת, סוכך, סוכה (כן, כן!) מסווה וסבך. Under Cover משמעו "מוסתר, נמצא תחת מעטה חשאי". To Take Cover מתייחס למציאת מחסה, מסתור מפני משהו.

ככה שאיך שלא מסתכלים על זה, "קאוור" כביטוי לשיר שנעשה לו ביצוע מחודש, היא מלה אפולוגטית. המלה "קאוור" מתייחסת לעטיפה, ולא למהות. לקנקן ולא למה שיש בו. אבל זו, כמובן, רק דרך אחת להסתכל על שיר שמישהו מעניק לו ביצוע חדש. "קאוורים" הם עמוד השדרה של הג'אז, הבלוז והרוקנרול בתחילת דרכו. כל פסנתרן ג'אז מתחיל מנגן סטנדרטים של גרשווין וקול פורטר. לכל גיטריסט בלוז יש את הגרסה שלו להאנק וויליאמס. ההקלטה הראשונה של אלביס פרסלי היתה "הכל בסדר, אמא" של ארתור "ביג בוי" קראדאפ; אחד הלהיטים הראשונים של הרולינג סטונס היה "אני רוצה להיות הגבר שלך" של לנון ומקרטני; והקארפנטרס הצליחו לפרוץ לתודעת הקהל הרחב בזכות שני להיטי ענק של אחרים: "בבקשה, אדוני הדוור" (שגם הביטלס ביצעו) ו"ישנה איזו דממה" של "מתבודדי הרמן".

אקו"ם האמריקנית בדקה, לפני כשנה, מי האמנים והלהקות ששיריהם הכי מחודשים. במקום הראשון נמצא בוב דילן. במקום השני: ניל יאנג. במקום השלישי: אלביס פרסלי. בין הלהקות הכי אוהבים לחדש שירים של הביטלס (מקום ראשון), לד זפלין והדלתות.

כאמור, לאורך ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, אמנים ביצעו ומאוחר יותר הקליטו שירים של אחרים, אבל בסוף שנות התשעים הגל תפס תאוצה והפך למכה של ממש. לא ברור אם זה משום שאנשים הפכו לעצלנים ורוצים להאזין לצלילים ומילים מוכרים, או מפני שאזלה ההשראה ליוצרים (כנראה קצת מזה וקצת מזה), אבל תחנות רדיו בכל העולם (גלגל"צ לא לבד) מחבקות קאוורים. חלקם, יש להודות, בצדק. רובם, למרבה הצער, ממש לא. התוכנית שאגיש הערב ב-88 FM (ראו פרטים בסוף) תיתן מקום לכמה מהגרסאות המחודשות הנפלאות ביותר. לקראת התוכנית, הנה מקבץ, לטעמי הפרטי, של גרסאות הכיסוי המשובחות ביותר, ושל הגרסאות האומללות ביותר.

גרסאות הכיסוי המופלאות ביותר:

1. מוריסי - "מון ריבר" (במקור, דוריס דיי מהסרט "ארוחת בוקר בטיפאני")

אין, אין מלים. שיעור מאלף באיך-לקחת-שיר-מתקתק-ולבצעו-באופן-הורס, שגורם לך להתמוסס בדמעות. מוריסי מנטרל את התמימות וטוען את הרומנטיקה באופל ועצב, כמו שהוא יודע לעשות טוב כל כך. תשע דקות של קסם ופליאה.

2. הפט שופ בויז - "את תמיד במחשבתי" (במקור, אלביס פרסלי)

במקום תזמורת כלי מיתר, נמתח שטיח של קלידים. במקום האיטיות הנמרחת לאין קץ באה מהירות ספידית, ובמקום קול הקטיפה האלביסי, השירה המלנכולית אך מודעת לעצמה של ניל טננט. ביצוע ענק.

3. הבירדז - "איש הטמבורין" (במקור, בוב דילן)

דילן הקליט את זה בשנת 1964 (אם כי השיר יצא רק ב-65') בקול חורקני ובליווי גיטרה אקוסטית ומפוחית. השיר הטרובדורי הפך בפי מקגווין וחבריו לבלדה מלנכולית, רכה ומתגלגלת, עם שפע של הרמוניות וגיטרות חשמליות ענוגות. אחד השירים המזוהים ביותר עם ילדי הפרחים, ה-LSD באשבורי פארק והחלומות על עולם חדש, יפה, משוחרר ושוויוני יותר.

4. רוד סטויארט - "החתך הראשון הוא הכואב ביותר" (במקור, קט סטיבנס)

שום דבר מיוחד לא עשה השיר הזה בביצוע המקורי של סטיבנס מ-1967, אבל שבע שנים אחרי, בא רוד סטיוארט הסקוטי עם התספורת הבלתי אפשרית והקול הצרוד הנהדר, דלה אותו מתהומות השכחה, עיבד אותו באופן הרבה יותר מוחצן, מתרפק ועורג, כולל הצרחה בסוף, והוכיח שבלוז זורם בעורקיו לא פחות מוויסקי, אהבה רבה לנשים יפות ונבחרת סקוטלנד.

5. ג'ון קייל - "הללויה" (במקור, ליאונרד כהן)

מצויד רק בפסנתר, יצא ג'ון קייל הוולשי למחוזותיו של כהן הקנדי וחזר עם מסקנות אפלות משלו. כך הופכים שיר פשוט בשלושה אקורדים בסיסיים למסה על הקיום האנושי, עם הכאב והתקווה שבו. קייל הוא בכלל פרשן דגול ליצירות של אחרים, וגרסתו ל"מלון הלבבות השבורים" של אלביס פרסלי מתחילת שנות ה-70, גם היא טובה (לפחות) כמו המקור (את "הללויה" בביצוע קייל אפשר, אגב, לשמוע בימים אלה במלואו במהלך הסרט "שרק").

6. היידי ברי - "למעלה, באוויר" (במקור, "האסקר דו" מבוסטון)

שיר של בוב מולד, שבוצע במקור באופן מחוספס, רועש, גברי. ברי לקחה אותו אל מחוזות הקטיפה והערפילים של חברת 4AD. יפה כמו חלום, רך כמו ענני טישיו בשמי הסתיו של לונדון.

7. סימפלי רד - "Every Time You Say Goodbye" (במקור, קול פורטר)

עשרות ביצועים, אם לא מאות, יש לשיר הזה. אבל מיק האקנל הג'ינג'י אחראי כנראה לגדול שבהם. ברגישות, בתבונה, עם ליווי מינימלי. כמה ענוג, ככה יפה.

8. נירוונה - "The Man Who Sold the World" (במקור, דייויד בואי)

קורט קוביין, בניגוד לבואי, היה יוצר חלש אופי, דיכאוני, ללא יכולת לשרוד וללא רצון לשחק עם התקשורת לטובתו. לא חוכמה לקחת שיר ענק ולהגיש אותו היטב. הברקה היא לקחת שיר טוב ולמתוח אותו אל השמיים. קוביין עשה את זה, וגרסתו מהאנפלאגד של נירוונה היא סוג של צוואה ומורשת למי שירצה להבין את הקסם והאובדן של הלהקה מסיאטל.

9. דייוויד גריי - "Say Helllo, Wave Goodbye" (במקור, SOFT CELL)

האלבום של גריי, "סולם לבן", נחתם בגרסה של עשר דקות ללהיט האייטיז של "תא רך". במקום סינתסייזרים ואבוב באו הגיטרות האקוסטית והפסנתר, ותיפוף המברשות. גריי לקח את השיר והוציא אותו מהדקאדנס הבכייני (והמקסים) של מועדוני הגייז האפלים של צפון לונדון, אל דירת החדר השקטה של דרום העיר. אלמונד היה צעיר בן 20שקונן על אהובו, שנטש אותו. הגירסה של גריי היא מפוכחת-מרירה. גבר בן 32, שחי לבד אחרי שהיא עזבה, יושב ומנגן ושר, כמעט לעצמו. לסיום הוא הוסיף דקלום מושר, ציטוט מ"סיסטר ג'ורג'" של ואן מוריסון. נכון לעכשיו, מתחרה על תואר גרסת הכיסוי הטובה ביותר בכל הזמנים שהוקלטה לשיר פופ כלשהו.

10. דייויד בואי - "Wild is the Wind" (במקור, דימיטרי טיומקין)

שוב בואי. כן, ההוא. דימיטרי טיומקין, זה שכתב למערבון "בצהרי יום" את "אל תעזביני יקירתי", חיבר את זה. אבל מי היה זוכר את השיר אלמלא השארם של בואי והגיטרות האקוסטיות והסאונד האוורירי של אמצע הסבנטיז.

ועוד כמה:

"דבר לא ישתווה אליך" של שינייד אוקונור, במקור של פרינס; "שיר לסירנה", אליזבט פרייזר, במקור של טים באקלי; "עוד יום", אליזבט פרייזר, במקור של רוי הארפר; "שואה", דיס מורטל קויל, במקור של אלכס צ'ילטון ו"ביג סטאר" - שלושה ביצועים מופתיים באלבום אחד, "זה ייגמר בדמעות", שיצא בשנת 1984. הראשון בטרילוגיית "דיס מורטל קויל".

גרסאות הכיסוי האיומות ביותר:

בראש הרשימה עומד "Always Love You”" של וויטני יוסטון. דולי פרטון הקליטה את שיר הקאנטרי היפה שלה בשנת 1980. ואז באה יוסטון, שימנה אותו בטונות של וזלין והפכה אותו ללהיט עצום עוד יותר. אף אחד כבר לא משמיע את הגרסה המקורית, ופרטון לא מתלוננת. נכדיה וניניה יחיו היטב מהתמלוגים.

הביצוע של אנני לנוקס ל"בהיר יותר מחיוורון" של פרוקול הארום הוא רצח בדם קר (ובחוסר כשרון בולט). טורי איימוס, באחת היציאות הביזאריות בתולדות הפופ, מכופפת את "מריח כמו רוח נעורים" של נירוונה, ותוחבת את פרצופו של המנון שנות התשעים לתוך האסלה.

גם אי אלו אמני ראפ הפכו את מושג גירסת הכיסוי לבדיחה (לפעמים גרועה ביותר), עם שירים שלמים שבנויים על פראזות משירים אחרים. קוליו דרך על סטיבי וונדר ב"גאנגסטה פרדייז"; הבראנד ניו האביז התעללו ב"יש לך חבר" של קרול קינג; פאף דאדי נטפל ל"כל נשימה שאת לוקחת" של פוליס; הפוג'יז ניג'סו ב"הורג אותי ברכות" של רוברטה פלאק (ואחרי שלמדנו בעל פה את אלבום הסולו של לורין הייל ואת דיסק הבכורה המעולה של ווייקליף ז'אן, עוד יותר קשה להבין איך הם עשו את זה לפלאק); מייק פאוארס התעלל בכוונה ב"הציתי בי אש" של הדלתות; "אואזיס" מקלקלים את "I Am the Walrus" של הביטלס. במקרה שלהם, המושג מניירה מעולם לא היה מדויק יותר; "הקורס" מחרבים את "חלומות" היפהפה של פליטווד מק. למה?? צריך שיהיה חוק נגד דברים כאלה. איך אפשר לשיר בחיוך מתוק משפט כמו "רעם תמיד קורה כשבחוץ גשום", שאצל סטיבי ניקס נשמע כל כך משכנע ושובר? וג'ורג' מייקל מתבזה עם גרסה ל"רוקסן" של פוליס. זוועה.