כמה זה באמת עולה לנו?

כמה פעמים עמדנו מול ארון מבולגן והחלטנו שזהו, עכשיו עושים סדר. ואז התחלנו ללקט את הבגדים שפחות יוצא לנו ללבוש ומצאנו את עצמנו אורזות שקיות ובמקרה הטוב תורמות, ועל הדרך גילינו גם כמה פריטים אהובים ששכחנו מקיומם. את המקום שהתפנה אנחנו כבר בטח נדאג למלא שוב בעונת הסייל הקרובה. אבל האם אי פעם עצרנו לחשוב על הגלגל הזה שאינו מפסיק להסתובב? האם אי פעם תהינו איך פריט לבוש שעשה את הדרך ממפעל במזרח הרחוק אל הקניון בישראל עולה כל כך מעט? ומה קורה עם החולצה שנתרמה, לאן היא מגיעה? מי שמקדמת בימים אלה את השיח הביקורתי ששואל את השאלות הקשות ומנסה לייצר תרבות צריכה אחראית יותר היא מיכל לוי־ארבל (36), שנחשפה לתחום כשעבדה ככתבת אופנה במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות".

המבצעים יוצרים תחושה כאילו לקנות רק מה שצריך זה לא משתלם. תור לסייל בבריטניה

איך זה קרה? איך עוברים מסיקור אופנה לביקורת נוקבת על התעשייה?

"זה היה תהליך שהתגבש בתוכי, עד שהרגשתי שהחיבור שלי לדבר הזה, הרצון שלי לרוץ ולספר לקוראים על הקולקציות וההתלהבות שהייתה לי קצת פחתו. בהרצאה שלי אני מספרת איך שלחו אותי לניו יורק לסקר את שבוע האופנה שזה וואו, וחזרתי עם כתבה על כמה גאפ לא אופנתיים; על Forever 21 כתבתי 'למה אנחנו צריכים את ערימות הבגדים הזולים וחסרי האיכות האלה'; על דוגמניות בשבוע האופנה כתבתי כמה קשה להן כל היום להיות בנות 13 בלי אמא ובלי לאכול ועם צלמים שעטים עליהן. מצד שני גם חגגתי את האופנה ואמרתי 'איזה כיף, אלכסנדר וונג'. אבל יצא שבאמת ראיתי הרבה דברים שהיו קשים לי לראות. העליתי ביקורת, שאלתי שאלות, חיפשתי את האמת, הרגשתי שאני מחפשת מעבר".

מה הייתה נקודת המפנה?

"הייתי בפרזנטציה ויחצנית הציגה לי איזה שמלה ואמרה 'זה רק 99.90, אז גם אם את לא הכי מחוברת אליה, זה לא כל כך נורא', וזה התחיל לצרום לי. זה היה החלק העיקרי של העבודה שלי. רוב הדברים שראיתי וסיקרתי הם בסופו של דבר דברים נגישים, שפונים למיינסטרים. איך תשיגו את הלוק הזה והזה. אבל לא הייתה אחריות ולא הייתה התעסקות במה קרה לפני ומה קרה אחרי. זה לא התחבר יותר למי שאני ולסיפור שאני רוצה לספר לעולם. הבנתי שאני במקום הלא הנכון".

ומה קרה אחר כך?

"היה איזשהו כנס שהזמינו אותי אליו ונתנו לי משבצת של רבע שעה לדבר על קיימות. אז עדיין לא עסקתי בזה, אבל כבר אספתי המון חומר. יצרתי איזושהי מצגת, ההרצאה הייתה מוצלחת מאוד ובקהל היה מישהו שאחר כך ניגש אליי ואמר: 'איך שאת מתארת את מה שקורה לפני הייצור ואחרי - זה ממש ניתוח של מחזור חיי הבגד, ואת חייבת לקחת את זה לאוניברסיטת תל אביב. יש שם בית ספר ללימודי הסביבה שנקרא פורטר'. לא ידעתי מה זה, התגלגלתי לשם. באותה תקופה גם עבדתי לזמן קצר בביגודית של ויצו, שזאת רשת לחנויות יד שנייה, וממש הכל התחבר. כי שם ממש נחשפתי לכמויות מטורפות של בגדים שאנשים פשוט זורקים".

מתוך הקמפיין WhoMadeMyClothes#

ומה למדת ממה שאנשים זרקו?

"ראיתי מה חברות ומעצבים קטנים תורמים: עודפי סוף עונה. מעצבת שעיצבה חצאית פליסה בוורוד צעקני וזה לא נמכר, אבל היא ייצרה איזה 200 יחידות, ואז זה מגיע לביגודית. וזה שווה לכולם, כי הם מזדכים על זה כתרומה, אז כולם מרוויחים. ארגון ויצו מוכר את זה, ומהכסף מממנים פרויקטים חברתיים. אבל גם שם זה צעק לי: העולם לא צריך את זה. היד קלה מדי על המספריים שגוזרים את הבדים הלא איכותיים, הלא מתאימים. כל מבצעי סוף העונה זה כמו זכוכית מגדלת על כל הדברים האלה שלא באמת מתאימים, והם גם לא נמכרים בדרך כלל, וזה ממש כאב לי. מישהו משלם כאן מחיר ואנחנו מתעלמים ממנו. אנחנו לא מדברים על זה, התקשורת לא מדברת על זה, זה לא מעניין אף אחד".

לא שחור ולבן

"התחום שקט בארץ, אבל לא בעולם", אומרת לוי־ארבל, אבל נשמעת אופטימית לגבי המצב. "אנחנו נמצאים בתהליך של פתיחת עיניים, הרחבת אופקים. לדוגמה, 'מיטלס מאנדיי' – קמפיין שהצליח לסחוף את ההמונים ולדבר איתם על ההשפעות וההשלכות הסביבתיות, הבריאותיות והחברתיות ולגרום להם להפחית בצריכה. זה הגיע לכנסת, למסעדות ולמוסדות, יש להם פרזנטורית (מיקי חיימוביץ'; ש"נ) וזה עובד מדהים. גם באופנה, אני חושבת שדברים קורים. לאט לאט, זה עדיין לא חדר למיינסטרים, והקושי כאן הוא קצת יותר מורכב, כי זה לא חיה שבסופו של דבר ממיתים אותה".

עובדות במפעל טקסטיל בבנגלדש. דרכן של מדינות עניות להתפתחות

אלה בני אדם.

"כן, אלה בני אדם. יהיה לי נורא קל להוציא כותרות פופוליסטיות ולהגיד על האנשים שמייצרים את הבגדים שהם מסכנים, אבל התמונה יותר מורכבת, כי באים הרבה אנשי כלכלה ואומרים שזאת הדרך של מדינות עניות להתקדם ולהתפתח: מפעלים נכנסים ונשים יוצאות מהבית ומתחילות לעבוד ומרוויחות כסף. הרבה פעמים הנשים עצמן אומרות שהכסף הזה מאפשר לילדים שלהן לצאת ללמוד. לכן השיח הוא לא שחור ולבן, אבל כן חייבים להבטיח שהאנשים האלה יעבדו באופן חוקי על פי חוקי המדינה: משכורת מינימום, שעות עבודה ותנאים סוציאליים. וכאן הבעיה, זה לא בהכרח מפוקח".

"מלתחת לחם וחמאה"

עולם האופנה קיבל קריאת השכמה כואבת בנושא זכויות עובדים בשנת 2013, כשקריסת בניין ששימש למפעל טקסטיל בבנגלדש גבתה את חייהם של יותר מאלף בני אדם והביאה לפציעתם של 2,500 אחרים. בעקבות האסון הוקמה קרן, נחתמו הסכמים, נעשו בדיקות ונסגרו 35 מפעלים לא תקינים. טיפה בים, אבל גם זה משהו. ובינתיים בישראל, שבעבר היו גם בה מפעלי טקסטיל לרוב, ייצור מקומי הוא כבר כמעט בגדר אגדה.

"זול יותר שם, וכולם היום מונעים משורת הרווח. מעט מאוד שחקנים בזירת האופנה יכולים להתחבר לערכים של מקומיות ושכר הוגן", מסבירה לוי־ארבל, ומסמנת את הדרכים לשינוי: "זה עניין של רגולציה, שינוי תפיסתי ומאבק צרכני. הכל חייב לעבוד ביחד. צריכה להיות דרישה של צרכנים לשקיפות, למידע, לדעת מי עושה את הבגד – וזה משהו שקורה בחו"ל. לדוגמה Who ?made my clothes, תנועה שקמה אחרי האסון בבנגלדש וקראה לצרכנים להצטלם עם תוויות הבגדים שקנו ולתייג את הרשתות עם ההאשטאג WhoMadeMyClothes#. זה התחיל כמשהו נורא שולי ולאט לאט זה תופס תאוצה. היום החברות כבר מגיבות עם צילומים של העובדים שאומרים:

'I made your clothes'. נכון, זה שולי, אבל זו דוגמה לכך שיש יותר דרישה לדעת. הציבור רוצה לדעת, ויש תנועות ויש ארגונים סביבתיים ויש תקשורת שאמורה גם היא לשאול את השאלות הקשות, ואנחנו מזהים מגמה שחותרת לצרכנות טובה יותר, למידע ולשקיפות. אני מאמינה שזה יתגבר ושיצמחו אלטרנטיבות טובות".

הרשתות באמת לוקחות אחריות על עובדי הייצור?

"לגמרי, זה נכון לגבי רוב החברות הרציניות והמסודרות בארה"ב ובאירופה. אף אחד לא יודע באמת איפה מייצרים, כולם עובדים עם ספקי משנה של ספקי משנה של ספקי משנה, אבל כולם חתומים על זה שספק הקצה, כלומר מי שנותן לחברה את השירות, חייב להעסיק אנשים במפעלים בצורה חוקית, שעובדים על פי חוקי המדינה ומקפידים על מספר שעות העבודה ביום, על תנאים סוציאליים, שהבניין יהיה תקין ועוד".

ומה אנחנו הצרכנים יכולים לעשות לטובת תרבות צריכה אחראית יותר?

"קודם כל, לקנות על פי הצורך ולא להיות כלי בידי המשווקים. לא לראות סייל ומיד לעמוד בתור. לא מזמן רצו בפייסבוק תמונה של הכניסה לסניף זארה עם תור שמשתרך על פני בערך 200 מטר של נשים שעומדות ומחכות שיפתחו את החנות. למה? כי סייל. וזאת דוגמה מעולה לאיך אנחנו מגיבים למשהו שהרשת עשתה. אני לא אומרת לא לקנות בסיילים. אם אני צריכה משהו, סייל זאת הזדמנות מצוינת. אבל אם אני לא באמת צריכה כרגע שום דבר, או בטוח שלא אמצא בסייל הזה את הפריטים שנכונים לי - אני לא אלך. שמתי לב שהמבצעים היום כל כך מורכבים ומתוחכמים, שאתה מרגיש שלקנות פריט אחד שאתה באמת צריך זה לא משתלם, אתה חייב לקנות עוד עשרה. כל ה־1+1 לא תמיד יוצא יותר זול, להפך. העוד פריט הזה שאת קונה הוא מיותר, את לא באמת צריכה אותו ואת לא באמת רוצה אותו".

הפגנה בעקבות קריסת המפעל בבנגלדש ב–2013. קריאת השכמה כואבת

אז הפתרון הוא להיות מינימליסטיים?

"אני קוראת לזה 'מלתחת לחם וחמאה'. זה אומר ש־70 אחוז מהארון שלי אמור להיות הבגדים היומיומיים שלי, ו־30 האחוז הנותרים זה ז'קט הפאייטים, סטילטו בגובה 10 ס"מ וכל זה. יש היום נתון שאומר שאנחנו לובשים רק 20 אחוז ממה שיש בארון הבגדים שלנו. יתר 80 האחוזים מחכים שנרזה, שיגיע אירוע מאוד מסוים וכו'. לכן צריך להתחבר לצרכים. אין סיבה שיהיו לנו בארון מיליון בגדים שלא משמשים אותנו. אני יודעת שהבקשה הזאת דורשת להתנתק מהאמוציות, כי הקניות שלנו הן אמוציונליות והן מגיבות לתחושות, למי שבא לי להיות ולמה שבא לי להרגיש. אני לא רוצה לבטל את זה, גם אני אוהבת אופנה".

זה גם אתגר לא פשוט בעידן של עלי אקספרס.

"כל עניין ההזמנות אונליין מאוד בעייתי. אף אחד לא חושב על כך שזה פריט שמשונע מסין, ויש לזה מחיר סביבתי. לא מדברים על המשאבים שצריך כדי לייצר את הבגד הזה, זה פשוט נעדר מהשיח. כשזה מגיע לבגדים, אנחנו בכלל לא מתעניינים באילו חומרים יושבים לנו על הגוף, כל היום וכל הזמן, ואיזה כימיקלים. זה מוצר שאנחנו משתמשים בו כל כך הרבה ויודעים עליו כל כך מעט".

תרומה? טוב בעיקר למצפון

הנה כמה עובדות מספריות על אופנה בעולם השפע: רשתות האופנה המהירה מייצרות עד 52 קולקציות בשנה, כלומר קולקציה בשבוע. קצב התחלופה מסחרר והאפקט הפסיכולוגי שזה יוצר גורם לנו, הלקוחות, לקנות היום, כי אולי מחר כבר לא יהיה. אלא שבפועל נלבש את אותו הבגד כשבע פעמים בממוצע, וכ־21 אחוז מהבגדים שרכשנו בכלל לא ייצאו מהבית. העולם מייצר 50 מיליון טון של פסולת טקסטיל בשנה, בשווי מוערך של 100 מיליארד דולר, וזה עוד לפני שהזכרנו את ההשפעה על הסביבה ובזבוז המים שהולכים לגידול כותנה. מאוד קל להתבלבל מהמספרים האלה ולשכוח הכל לנוכח חולצה שעולה 19.90 שקל. בסופו של יום נדמה שמדובר בקונפליקט לא פשוט בין הנוחות ויוקר המחיה שלנו לבין האחריות שלנו על כדור הארץ והאנושות.

לוי־ארבל סבורה שחינוך נכון יכול להטות את הכף לטובת האחריות. "איך זה שאנשים ממחזרים היום ומפרידים אריזות? נורא קל לשים את כל האשפה בפח אחד", היא אומרת. "אני חושבת על עצמי בבית ממיינת, איזה סיפור זה, כמה מקום זה דורש. בסופו של דבר זו תוצאה של חינוך, הסברה ומודעות. אני יודעת מה המחיר של זה וכמה זה חשוב. כל דבר שדורש שינוי התנהגותי מחייב המון אנרגיה ומאמץ. אבל זה צריך לבוא עם רגולציה. מה שקרה עם שקיות הניילון לדוגמה מדהים, כי כמות התגובות השליליות והציניות שאני רואה היא מטורפת, אבל בכל זאת זה מעורר מודעות ואנשים מגיעים לקניות עם סלים ושקים".

את רואה בתרומת בגדים אקט של אחריות?

"זה יותר מירוק למצפון שלנו. אנחנו חיים בתחושה שאם נפנה את הארון וניתן לנזקקים את החולצות שקנינו במבצע של שתיים ב־100, זה בדיוק מה שיסדר להם את החיים, והנה גם הארון שלנו יתנקה. זה לא מדויק. גם העמותות שמנהלות חנויות בגדים כאלה שנתרמו (כמו הביגודית של ויצו) נחנקות מרוב ציוד. הן מקבלות הרבה יותר ממה שהן יכולות למכור. הן עושות איזשהו מיון, וחלק מהתרומות הופך לערימות טקסטיל שנמכרות למדינות אפריקה. שם למשל זה פשוט הרס את תעשיית הטקסטיל המקומית, כי לא צריכים יותר לייצר בגדים. אבל אם כבר לתרום, אז עדיף לעמותות, כי שם הכסף מגיע בסופו של דבר לפרויקטים וחוזר לקהילה ולחברה, לעומת הפחים לאיסוף בגדים שמופעלים על ידי אנשים פרטיים והכסף הולך אליהם לכיס".

הדור הצעיר היום גדל בעידן שפע שהוא גם עתיר מידע. איזה מין צרכנים את חושבת שהם יהיו?

"אני יודעת שהשפע הזה יוצר מיאוס גם בקרב בני נוער שמחפשים לבנות זהות ייחודית ומחפשים בעצם משהו אחר, קול אחר, דווקא ללבוש יד שנייה, דווקא ללבוש את אותו בגד בווריאציות שונות כדי לייצר אלטרנטיבה. אני כן מזהה, אמנם בשוליים, כל מיני תרבויות נגד כאלה, ואני רוצה להאמין שזה יחלחל ויביא לשינוי צרכני. אני מאמינה שאם צרכן יעמוד מול אלטרנטיבה טובה ומול אלטרנטיבה טובה יותר, הוא יבחר אותה. כרגע אין לנו הרבה אלטרנטיבות טובות יותר בשוק האופנה המקומי".

את משווה את זה לדור שלנו? לדרך שבה היו קונים לנו בגדים כשהיינו ילדים?

"כשהיינו ילדים, כל הבגדים שלנו יוצרו כאן. הדור של היום לא מכיר את זה, הכל מיוצר במזרח, והדור שלנו הוא הדור שחווה את המעבר הזה – יש לנו נקודת השוואה. הפער בין מה שהיה כשהיינו ילדים לבין מה שיהיה כשנהיה מבוגרים הוא מטורף. יש משפט נורא יפה: 'פעם היינו אוהבים אנשים ומשתמשים בחפצים, והיום אנחנו אוהבים חפצים ומשתמשים באנשים'. זה קצת נכון וזה עצוב. אנחנו מדברות על אופנה, אבל השיח הזה רלוונטי לכל מוצרי הצריכה. אנחנו מאבדים את הערך והאיכות לטובת כמויות. אנחנו מדברים על אינפלציה שהבגד עבר. היום בגד עולה כמו ארוחת צהריים. הטכנולוגיה, הגלובליזציה והתיעוש שחקו את הערך של הבגדים, וזה מבטל אצל הצרכן את תחושת האחריות ומחליף אותה ב'לא אכפת לי מה יקרה עם זה, כי זה עלה לי רק 20 שקל'. המחיר החברתי והסביבתי נעדר לחלוטין מתחושת האחריות שלנו. וכאן האתגר, וזה אתגר חינוכי".