המקום ה–11 המאושר
הילת אושר / אפשר להתווכח שנים מה עושה אותנו מאושרים. מה שבטוח שאושר תלוי אמנם בכסף ובבריאות, אבל בעיקר ברכבת הרגשית המתגלגלת בתוכנו.
בקולו: שלמה ארצי מקריא את טורו
ועכשיו תארו לכם שכונה קטנה ברמת־גן סיטי, עם חצרות מלאות פרחי אביב ותריסים עולים ויורדים, שאנשיה מוציאים את כלביהם לטיולים, מברכים זה את זה בשלום־שלום נחמד, מחפשים קבוע חניה ונזהרים לא להידרס ביציאה מהמכולת. תארו לכם כל יומיים אוטו זבל, לפעמים מודעת אבל, ליד מודעת מורה שמחפש תלמידים לשיעורי גיטרה, ותכלס המון מים ושמיים. האם זה לא מה שנקרא אושר?
כן, זה אולי אחד מסממני האושר שלנו. כי אם לא שמעתם, חוץ מזה שיצאנו ממצרים, יצאנו גם לפני חודש במקום ה־11 המכובד מתוך 155 מדינות במדד האושר העולמי. כלומר, אחרי שסופרים את נורווגיה הראשונה, דנמרק השנייה ועוד תשע ארצות, מגיעים אלינו. ובמילים אחרות, יש מאושרים לא רק איפה שקופאות לך הביצים, אלא גם תחת השמש השורפת.
הכל יחסי / אני משער למשל ששרית חדד מאושרת בימים אלה מההיריון המתוקשר שלה. מה שבטוח שעובדי רשות השידור ממש לא מאושרים. ואשר לעצמי, יש ימים ויש ימים. לרוב אני סובל מדאגת יתר, אבל לא כזו שמצריכה ציפרלקס.
לפני חודש בערך, שבוע אחרי שכתבתי פה על איך הצלחתי כמעט למות מאושר מלטפס על הר צעיר בטוסקנה, נתקלתי במישהו שסיפר לי שהזדהה איתי למרות שבחיים לא יצא את גבולות הארץ.
"וואלה?" מילמלתי לעברו, כי נהיה לי קצת לא נעים ממנו.
"מעולם לא היה לי כסף לזה", הסביר.
"אז אתה מאושר או לא?" שאלתי אותו.
"מאושר יחסית", ענה.
"יחסית למה?" שאלתי.
"יחסית לאלה מהמקום האחרון ברשימה, כלומר מהרפובליקה המרכז־אפריקאית. אולי אתה יודע איפה זה?"
איפה טמון אושרנו? / אז איך באמת הגענו, אחרי 70 שנות קיטור ומלחמות, למקום ה־11 המכובד ברשימת האושר? תהיתי. ובעולם הפייק־ניוז אפילו חשדתי שמישהו במשרד התיירות זייף לנו אושר כדי להביא תיירים לארץ. ולכן התחלתי לשאול ישראלים פגיעים ודרוכים שנקרו בדרכי ממה הם מאושרים, והתשובות היו צפויות ומגוונות.
האושר התגלה כתלוי באפיון הפוליטי. כלומר, ימניים נראו יותר מאושרים משמאלנים. או תלוי בשאריות המשכנתה, בתחזוק חיי האהבה, בכמות הסקס ("אם היא הסכימה בכלל", קיטרו הגברים. "שיתרחץ קודם", מילמלו הנשים), בילדים (חוגים, צבא, חתן, כלה), בטיולים בחו"ל, בהופעות ועדי עובדים עם ליאור נרקיס המרהיב, ובעיקר בידיעה שצה"ל שומר עלינו ושיש פה מוזיקה שמחה ואחלה חומוס.
"אבל הרי האושר נמצא בפרטים הקטנים", התעקשתי בפני מישהי עם שביס על ראשה.
"איזה פרטים בראש שלך?" גערה בי. "כשיש פרנסה, בריאות ומעשים טובים, ובעיקר את חמלת הקב"ה, אתה חייב להיות מאושר".
ריצת בוץ / ה"חייב להיות מאושר" הזה הטריד אותי, כי לפעמים אני חייב דווקא להיות עצוב, אדיש, פטיש ועוד כל מיני מצבי רוח שונים ומשונים. אבל אז, לפני כמה שבועות, כשעברתי בפארק שלנו, ראיתי כמה קורות עץ, מאלה שהיינו מטפסים עליהן מיואשים בטירונות, ועליהן הכתובת: "Mud Day", ומיד הבנתי שעומד להתרחש פה יום תחרויות בוציות. רק תהיתי, מי יבוא להיות מאושר בבוץ?
אבל אחרי כמה ימים נתקלתי בגברים ובנשים, חומים וחומות, שנראו כאילו יצאו ממצרים אחרי שעינו אותם בסחיבות שקי חול. הם היו מלוכלכים מבוץ, אבל רצו מאושרים, כאילו הם נקיים.
השף ואשתו / פגשתי שרברבים מאושרים כשתיקנו ברזים דולפים, נשים ששנאו את הגברים שלהן והיו מאושרות מזה. ועכשיו אני מבין שכשראיתי פעם תמונה של השף הגדול מושיק רוט ואשתו עם ארשת פנים מוזרה, זה היה אושר. כי בדיוק נולד להם ילד וכי הם אוכלים טוב.
ואנחנו? אנחנו נראינו (לפחות מהצד) כמי שהולכים ברחובות עם פרצופים מעוכים, חוטפים עצבים על כל היסוס של מישהו שעומד לפנינו ברמזור, מתלוננים על יוקר המחיה, מנהלים בינינו שיח מגומגם ותלויים בבטרייה האוזלת של הסמארטפונים. אז למה יצאנו במקום ה־11, לעזאזל? שאלתי.
ואז, כשתקף אותי רגע של אושר אישי, התחלתי להבין שהאושר הוא מצב סובייקטיבי ואנומלי לגמרי, כלומר ללא דפוסים מוקדמים וקבועים מראש.
לחבק ברוש / זה היה כשנסעתי צפונה עם שניים מחבריי, וכשנכנסנו לפתחת עמק יזרעאל שאלתי אותם אם הם מכירים מקום שנקרא אלוני־אבא.
"לא", ענו.
"זה היישוב שגדלתי בו עד גיל ארבע", הסברתי. "בא לכם לראות?"
וכך נכנסנו לאלוני־אבא המסתורי, שנמצא ליד בית־לחם הגלילית, וגילינו את יופיו, בעיקר בגלל הברושים והכנסייה שניצבת במרכזו, זכר לטמפלרים הגרמנים הנוצרים שהתגוררו בו לפני היהודים.
וכשסיפרתי לחבריי שהמטפלת הראשונה שלי עדיין גרה ביישוב, הציעו לי לפגוש אותה. ולמרות שחשבתי שאהיה נבוך מול מי שהחזיקה אותי עירום בגיל שלושה חודשים, נפגשנו והיה מרגש.
"אלוני־אבא היה המקום הראשון שפגשתי בו נדיבות אנושית", אמרתי.
"תסביר", ביקשו חבריי.
"למשל, פה התחתנו מהגרים שנבעטו מרומניה וממחנות ההשמדה עם יוצאי עיראק שנבעטו מבגדד ומהסביבה, ופה מצאתי את עצמי חי ונושם ליד ברושים".
"חבק ברוש", הציעו לי וצילמו.
אמנם לא הצלחתי לחבק אותו עד הסוף, כי רוב החיבוקים האמיתיים נתקעים לנו באמצע. אבל בכל זאת חשתי מאושר כמו אחד שהתקלח שעות אחרי יום תחרויות בבוץ, או כמו מישהו שהצליח לפתוח פחית סרדינים בסכין.
נתינה / דמיינו חנות קטנה ומטריפה של אופניים, לא רחוק מהכניסה לרמת־החייל.
אז יום אחד כשא', בעל החנות, טיפל לי במסירות בשני ונטילים שובבים שיצא מהם האוויר, שאלתי אותו אם הוא קונה אופניים משומשים, כי היה לי זוג ספייר. והוא ענה לי שהוא קונה, משפץ ואחר כך נותן אותם בחינם כצדקה לעניים. וזה ריגש אותי, כי אומרים ששיא האושר זה כשאתה נותן למישהו משהו בלי לצפות ממנו לכלום.
שבועיים אחר כך הוצאתי את אופני הספייר החשמליים שלי והענקתי אותם לד' (אות בדויה), והוא נסע ונסע מאושר ושר אל האופק.
GIRBOOTS / "להתחדש זו תחושה נפלאה, אני מאושר עד הגג". השלט הזה מופיע המון על בניינים משופצים ומחודשים בתל־אביב. השאלה היא מי מאושר יותר, הבניין או הדיירים?
"כל הגברים מאושרים כשהם מגרבצים", אמרה לי מישהי, "ואתה יכול לכתוב את זה בשמי".
"לא יעבירו לי את המילה הזאת בעיתון בגלל פוליטיקלי קורקט", התפוצצתי מצחוק. והוספתי שגרבוץ לא בהכרח מעיד על אושר, אלא על סוג של חטטנות והתעסקות עצמית.
"אתה חטטן במחשבות, אז אתה לא מבין בזה", אמרה.
"מבין, מבין", עניתי במבוכה. וציטטתי מישהו שאמר שמה שגורם לנו אושר זה המציאות של האשליות שלנו.
ביצים רכות / זה ידוע שבפסח אוכלים ביצים קשות. ולי אישית יש נטייה לאכול יותר ביצים קשות בחג מאשר בכל השנה, בגלל הסבתא שלי הרומנייה מהקריות שהייתה מבשלת לי כאלה באובססיה רומנית.
אבל יש לי בעיה. אין לי ממד זמן לבישול הנכון. ולכן או שהן מתפוצצות לי ומתפזרות במים, או שהן יוצאות רכות מדי. אבל כיוון שככל שחקרתי את עניין האושר והבנתי שרַכּוּת מובילה אליו, אכלתי מאז הסדר עשרות ביצים רכות, רק כדי להתרכך ולאשש את המקום ה־11 המנוון אצלי קצת.
אבל פעם, בעבר הרחוק, כשהיא הייתה כותבת לי פתקאות קטנטנות של אהבה בכיתה, לא היה מאושר ממני. והגעתי אז אפילו למקום הראשון.
