שתף קטע נבחר

צדק צדק תרדוף

מסוקרטס ואפלטון דרך מובטלת ממצפה רמון ועד תינוק פלסטיני שאומץ על ידי זוג אשכנזים פליטי שואה. המשורר מתי שמואלוף לוקח אותנו במסע בין ספרים שבמרכזם צדק חברתי

צדק חברתי הוא אחד הערכים המרכזיים המאפיינים את המחשבה הספרותית, התרבותית, הפוליטית והיהודית שלי. הרגע שבו הבנתי את החשיבות של הערך, הוא גם הרגע שבו האמנות שלי פרצה דרך. התחלתי לכתוב שירה מדויקת יותר, לסיים את המחזה שישב על שולחן הכתיבה, לערוך מסע עם כתב-העת "הכיוון מזרח" אל נישות לא ממופות ולהצליף בטורי העיתון.

 

בחירת הספרים העוסקים בשאלת הצדק החברתי לא היתה פשוטה והייתי צריך להשאיר לא מעט מחוץ לרשימה. אבל הנה כמה שחייבים להיות ברשימה כזו.

 

"אַפּוֹלוֹגִיָּה שֶׁל סוֹקְרָטֵס" – מאת אפלטון (תרגם מיוונית יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, 1997)

הנאום ההיסטורי של סוקרטס הינו אלא חיבור של אפלטון שנתחבר שנים אחדות לאחר המעשה, ע"פ התרשמותו מהמשפט של סוקרטס שבו הוא נידון לכוס התרעלה. אין אדם כמו סוקרטס בחברה המערבית אשר תרם לדיונים עמוקים, נרחבים ומהנים על צדק חברתי ומהותו בפוליס.

 

בנאום אנחנו יכולים להביט הן בקשר שבין אפלטון וסוקרטס והן בקשר שבין הדמוקרטיה לבין הדיקטטורה. הנפילה של אתונה לשלושה משטרים של דיקטטורות אשר התרחשה בין השאר בשל מעשי תלמידיו אלקביאדס, קריטיאס וכרמידס גרמו להמון העם לדרוש את ראשו של סוקרטס. וכך איבדה החברה האתונאית את גדול הפילוסופים שלה ונבואת סוקרטס התגשמה כשעיר זו ירדה לאחר מכן מגדולתה למשך שנים רבות.

 

אפלטון לא התייחס לקסנתיפיאה (קסנתיפי) אשתו של סוקרטס במידה הפמיניסטית שהסיפור מחייב ואולי נקודת מבט שכזו עדיין מבקש להיכתב. וכך אנו עדיין יכולים לשאול מדוע סוקרטס בעל ואב לשלושה ילדים הסכים למות. האם הוא היה מיואש בשל כל התהפוכות שעברה אתונה, האם הוא התנהג במגלומניה כשהוא הופיע מול השופטים ולא האמין באמת שהוא יפסיד. והשאלה הפמיניסטית הגדולה האם שאיפה למעלה לא עמדה יחד עם חיי משפחה והוא בעצם ביקש למות.

 

השאלות האישיות הן השאלות הפוליטיות ואלו לא מקבלות תשובות הולמות בהפרדה ובשתיקה של הטקסט. ובכל זאת אחרי קולוניאליזם אירופי, מלחמות עולם והתפרקות ברה"מ אנו יודעים עד כמה המרחק בין ההתכוונות החברתית והאידיאל ההומניסטי לבין יישומו בפועל ואולי המחשבה הפמיניסטית מציעה איזה שהוא מסר משחרר.

 

"תיאוריות של צדק חברתי" – מאת יוסי דהאן (משרד הביטחון הוצאה לאור, 2007)

דהאן יוצא מתוך תורת הצדק של הפילוסוף ג'ון רולס שמציע את התיאוריה של צדק לדמוקרטיה בת זמננו. דהאן מרחיב את השיח התיאורטי הפילוסופי לדוגמאות ספציפיות הקשורות לחלוקת משאבים, שאלות של הכרה וזהות בישראל.

 

דהאן לא מזלזל בחסידי הניאו-ליברליזם, אלא מבהיר מה האחריות של המדינה לגבי יישום ערכי הדמוקרטיה השואפת לשיוויון הזדמנויות, צדק חברתי ועוד. באמצעות הספר יכול הקורא לפגוש בתיאוריות של צדק חברתי אשר רובן היו זמינות אך ורק בשפה האנגלית.

 

"לאחותי: פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" – עורכת: שלומית ליר (הוצאת בבל, 2007)

 נדמה כי השאלה המזרחית והחברתית בישראל לא הייתה שלמה ללא הופעת האנתולוגיה הפמיניסטית המזרחית הזו. תנועת "אחותי למען נשים בישראל" אשר הוקמה לפני שמונה שנים ביקשה לאגד בספר מאמרים, מחקרים, נאומים, סיפורים אישיים, פרוזה ושירה. האסופה עוסקת בסוגיות של מעמד, זהות, זיכרון ואלטרנטיבה ויוצרת טכנולוגיה ספרותית, תרבותית ופוליטיקה חדשה אשר לא מניחה גבולות בין התחומים השונים שבהם מתמחות הכותבות.

 

בספר רגעים עוצמתיים שאי אפשר להישאר אדיש אליהן. למשל החוויות של מיה סייפן המעלה על הכתב את התמודדותה עם הנהלים של מוסד הביטוח הלאומי בתקופה בה הייתה מובטלת במצפה רמון. ברגש רב ובדייקנות היא מתארת את אותו דיכוי שמייצר המנגנון שאמור לשרת אותה בשעותיה הקשות.

 

"החדרים האחרים" – עורך עמי אלעד-בוסקילה (סדרת גשרים, הוצאת הד ארצי, 2001)

החשיבות של תרגומים מתוך הספרות הפלסטינית המקומית או מהגלות היא עצומה. אין לנו דרך להתחקות אחר שאלות של צדק חברתי אם לא נכיר את הספרות שבה אנו משתקפים כאחר. התרבות היא הדרך שבה נוכל להכיר באחריות על הכיבוש, הפקעת אדמות, הרג, חיסולים, גירושים ושאר עוולות כחלק מהנכבה של 1948 ונכסה של 1967.

 

"השיבה לחיפה" (עאיד אילא חיפא) (תרגם מערבית גדעון שילה) היא נובלה מהטובות שנכתבו באיזורנו. היא מספרת על זוג הורים פלסטינים סעיד וספיה אשר גלו מחיפה לרמאללה ב-48 והותירו בביתם בשכונת חליסה תינוק בן חמישה חודשים אשר אומץ זמן קצר לאחר מכן על ידי זוג אשכנזים פליטי שואה.

 

הבן אשר גדל בידי הורים יהודים מערער את הדימיון של הזהות האשכנזית-ציונית. הוא מראה להם כי המרחב שאליו נכנסה מדינת ישראל אינו מרחב טהור. כנפאני פונה גם לפלסטינים ומצביע על כך כי המרחב של פלסטין המנדטורית כבר לא יכול להיות מדומיין ללא הזהות הציונית.

 

ההעזה במבט הכפול של כנפאני מסבירה את העקרון הדו-לאומי ואולי בעצם המבנה שלה מרמזת על אפשרותה של מחשבה דו-לאומית בישראל ופלסטין

 

"להמציא ארץ להמציא עם: תשתיות ספרות ותרבות ביצירה של העלייה הראשונה" מאת יפה ברלוביץ (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996)

אי אפשר להבין את התפתחות הספרות העברית על העיוורון שלה ועל הלהט שלה מבלי להבין את ההקשרים שבתוכם היא נוצרה. הספר של ברלוביץ מתייחס במיוחד לעיוורון הלאומי, המגדרי, האתני

ומתייחס בפרוטרוט לזוויות אלו באמצעות הספרות והתרבות של העלייה הראשונה.

 

ברלוביץ' טוענת כי האופציות של הייאוש והחלום התקיימו בתווך של הספרות העברית עוד מראשיתה, שכן העלייה הראשונה, נולדה מתוך חלום של השבט שביקש להיות לעַם. ובעקבות כך היא עיצבה לעצמה את תכני חלום, שהיו לאחר קום-המדינה לסימני ההיכר של האתוס הלאומי. לעומתה העלייה השנייה נולדה מתוך הייאוש.

 

האופציות השונות של החלום והייאוש הביאו להתנגשות ספרותית במיוחד לאור התביעה הנחרצת של יוסף חיים ברנר לספרות ריאליסטית של "זמן ידוע ומקום ידוע" - שהיתה לפואטיקה מובילה ודחקה אל השוליים את הזיקה אל הפנטסטי וההזייתי – כאפשרות לביטוי למציאות החברתית הארץ-ישראלית. 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"לאחותי". אנתולוגיה פמיניסטית מזרחית
עטיפת הספר
דהאן. אחריות המדינה ליישום הדמוקרטיה
עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים