כתבנו טס לקנקון

בוא לנפוש בקנקון!", צעק הפרוספקט באותיות ענק. "ריגוש ופינוק, חופים לבנים ומועדוני לילה סוערים. בלה עם אנשים בדיוק כמוך". הרמתי את הראש מהדף. תמונה של חופים לבנים ומועדוני לילה סוערים קרצה בשובבות מול הדצמבר האמריקאי שהייתי שרוי בו. אבל הדבר האחרון שרציתי היה לבלות עם אנשים בדיוק כמוני. במלים אחרות - מדוכאים, חיוורים ועייפים.

"לשם אנחנו טסים. לקנקון", הודיע לי בן דודי האמריקאי מייק, תושב שדרות סנסט וקצת מטורף מלידה. הסתכלתי שוב על נייר הכרומו הנוצץ. שבטים של שפנפנות פלייבוי חייכו אלי מכל מקום. מהבריכה, מהחוף, מהמיטה בסוויטה. "אני לא יודע", אמרתי לצד האמריקאי במשפחה. יותר מדי פעמים הלכתי עם מייק למקומות שורצי שפנפנות פלייבוי רק כדי לראות אותו עוזב עם השפנפנות - ואת עצמי הולך לראות את הערוץ שבו הן מככבות.

"הסיבה היחידה שבגללה נשים הולכות למקום הזה", אמר מייק בקול יודע דבר, "היא סקס".

"אתה אומר את זה על כל מקום, מייק".

"טוב, זה תמיד נכון".

האמת? רציתי להגיד לא, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. תמונות של בחורות ערומות שמתחרות על חסדי הציפו את מוחי, שכבר ישב באותו זמן מול משחק כדורעף חופים עם כוס טקילה סנרייז ביד.

תקראו לי שומאכר

אני לא אוהב לטוס. אני יודע שזה לא מעניין אתכם, אבל אתם צריכים לדעת את זה כדי להבין למה שתיתי כל כך הרבה בטיסה, שכשהגעתי למלון כלום לא עניין אותי. לא עניין אותי האור הבוקע מהחלון הענק בתקרת הלובי, שעוצב כחלקה הפנימי של פירמידת מאיה, אם היו בונים כזאת היום. לא עניינה אותי המוזיקה הרומנטית שריחפה מרמקולים בלתי נראים, ולא עץ חג המולד שהורם מתוך שלג מלאכותי במרכז רחבת הריקודים הגדולה.

טוב, קצת עניין אותי בר מרובע ומבטיח שזיהיתי מרחוק, ובעיקר עניינה אותי העובדה שבכל החלל הענק - בין העמודים, ישובים מול הבר, ממלאים את רחבת הריקודים, מאפילים על המוזיקה ברחש של פטפוט בלתי פוסק - היו אנשים. ולא סתם אנשים: נשים.

"אני אקח את זה בשבילך", אמרה לי שחרחורת קופצנית בביקיני ורוד והצביעה על תיק הגב המרופט שלי. מבט אחד על החזה המשופץ שלה הבהיר שמשקל התיק שלי לא יהווה בעיה מבחינתה. הסתכלתי לצדדים כדי לוודא שהיא אכן דיברה אלי. אכן. רציתי לשאול איך קוראים לה, אבל היא קטעה אותי: "אז מה אתה עושה?".

"אני עיתונאי", חייכתי בגאווה. אני לא מהאנשים המאמינים שעיניים יכולות להביע מחשבות, אבל בחיי שבאותו רגע העיניים החומות והגדולות שלה אמרו "מה, בזבזתי עכשיו שלוש דקות על עיתונאי?!". כמו שהיא הגיעה, ככה היא נעלמה.

הייתי עדיין תחת הרושם המבלבל של השיחה כשהפרעתי לגורו, מייק, באמצע שיחה עם חבורה של כמה בחורים ("אז איפה משיגים כאן סמים?". "בכל מקום". "ובחורות?". "אותו דבר").

"אמרת לה שאתה עיתונאי?", התחלחל מייק כשסיפרתי לו על השחרחורת. "אתה חולה במשהו? להגיד לבחורה אמריקאית שאתה עיתונאי זה כמו להתחיל איתה עם שעון קאסיו על היד או לאסוף אותה ליציאה עם סובארו. הבעיה היחידה היא שאתה צעיר מדי בשביל להיות רופא מנתח. תן לי לראות אותך רגע". הוא סקר אותי מכף רגל ועד ראש לפני שהכריז: "או.קיי, הנה האפשרויות שלך. סטודנט למשפטים בהרווארד, שחקן בייסבול או סוחר סמים. הכי טוב אם תהיה תלמיד משפטים שמשחק בייסבול ומוכר סמים למרצים שלו, או משהו".

"מה דעתך שאני אהיה נהג מרוצים?".

מייק חשב רגע, כאילו ניסה להגיע לאיזו הבנה עם עצמו, ואמר: "או.קיי, אבל אתה מתחרה על ב.מ.וו, וברייטלינג הם הספונסרים שלך. דרך אגב, אם מישהו שואל - אני רופא עיניים. אבל לפני שנהייתי רופא הייתי במשך חמש שנים שוטר בלוס אנג'לס. כמובן שקיבלתי סיוטים אחרי שיריתי במישהו, אז פרשתי".

גאוני. אם יש מישהו שמבין באקדחים ובתרופות - זה מייק.

גורילות בערפל

למרות שהנקודה המזרחית ביותר במקסיקו נראית כאילו יצר אותה מעצב תפאורה הוליוודי שהתבקש להקים סט של נופש קריבי, הימים בקנקון יכולים לשעמם. את רוב הזמן בילינו בבריכה ובחוף, כשמייק מספר לבחורות שונות על הפציינטים שלו מהצוות של "חברים" ואני עם בלאדי-מרי (שנועד בעקרון לחסל האנג-אוברים, אבל כשהמשקאות חינם אתה לא ממש בהאנג-אובר אלא במצב תמידי של שכרות).

ביום השלישי כבר שכחתי איך זה להיות פיכח, וייתכן מאוד שהמוח שלי טבע באלכוהול. לקראת הצהריים, בעודי תופס שמש על החוף, קלטתי חצי שעה מאוחר מדי שלפני חצי שעה ניגשה אלי ג'ינג'ית קטנה וחמודה - וכאן אתוודה על חולשתי לג'ינג'יות, בייחוד מהסוג הקטן והחמוד - וסיפרה לי בקול עצוב ובעיניים ירוקות ומתחננות שהיא הזמינה תור על אחד מאופנועי הים, אבל השותפה שלה הבריזה לה.

"בכל מקרה", היא אמרה, "שמעתי שאתה נהג מרוצים, אז אני אשמח אם תרכב איתי על האופנוע". אני לא בטוח, אבל נדמה לי שאמרתי לה בטוב לב שאני בכלל עיתונאי, אבל שמעתי שיש נהג מרוצים בסביבה. בקיצור, הימים בקנקון יכולים לשעמם - אז תסלחו לי אם אדלג ללילה.

פתיחת עונת הציד מתחילה כל לילה בשמונה בדיוק, כשאת הבר של המלון מציפים ציידים וציידות משחרים לטרף. זה ממש לא משנה אם בלילה האחרון חזרת עם ההיא מחדר 305: הלילה אתם זרים מוחלטים, ויש עוד 999 חדרים שלא ראית מבפנים. למעשה, מי שחוזר לאותה בחורה פעמיים נחשב ללוזר.

מי שחוזר לאותה בחורה פעמיים נחשב ללוזר

מכיוון שכבר התחלנו עם היום השלישי, נמשיך אותו בלובי. הגעתי לבר השיש המרובע כשרובו היה תפוס בצעירים שתדלקו את עצמם בשתייה חינם לפני היציאה למועדון. תפסתי כסא פינתי. מצד אחד במת ההופעות, מהצד השני מי שתתגלה עוד מעט כבחורה בשם לורן, אבל בינתיים היא פשוט יפהפיה. בובה מושלמת עם שיער שטני גלי, עיניים כחולות ועור כל כך חלק שנדמה לי שאי אפשר לאחוז בו. פתאום היא הסתובבה אלי וקטעה את הרהורי העמוקים.

"אני לורן".

"אני רם. אני נהג מרוצים".

"ממש לא אכפת לי", היא השיבה במפתיע. "בעלי למעלה. הוא אוהב לצפות. אתה בעניין?".

עכשיו נזכרתי שראיתי את לורן כבר כמה פעמים בבריכת המלון, מסתובבת עם גורילה ענקית ומזיעה. נראה שהיא שמה לב למבוכה שלי, ואז רכנה אלי ולחשה: "אל תהיה כבד, אני אתן לך לעשות לי דברים שאסור להראות בסרטי פורנו".

האמת? הרעיון של לעשות לה דברים שאסור להראות בסרטי פורנו היה בעיני כל כך קורץ עד שהמחשבה על הגורילה שלה כמעט ונכחדה. אבל גם גורילות בערפל הן גורילות. סירבתי בנימוס.

ב-22.30, אחרי שכולם שתו מספיק, מגיע אוטובוס ירוק ופתוח כדי לקחת אותם ל"סניור פרוג'ז", שזה מועדון לילה בעיר. בדרך ישבתי ליד מייק, וכל השיכורים באוטובוס - כלומר כל הנוסעים - שרו "פליס נאבידד!", שזה חג שמח בספרדית, או משהו בסגנון, תחת ניצוחו הנלהב.

המועדון עצמו ענק, וכולו מרוסס כתובות גרפיטי בסגנון: "בחורים, אין חולצה - אין משקה. בחורות, אין חולצה - משקה חינם". בקדמת המועדון יש במה, וכל הלילה, בין שיר לשיר, עלה בחור מקומי וביקש מבחורות לעלות ולהראות את השדיים תמורת טקילה חינם. בכלל, טקילה חינם היא מוטיב חוזר בקנקון: ביום משחקים כדורעף, ובכל פעם שקבוצה מקבלת נקודה, הקבוצה השנייה שותה טקילה. בערב צוות הבידור רץ עם טקילות ומכריח (ואני מתכוון מכריח) אנשים לשתות. לקראת הלילה החדרניות ממלאות את המיני-בר בחדר בקורונות ובטקילה על חשבון הבית. ככה זה.

בסניור פרוג'ז בחורה שעולה ומראה את השדיים מקבלת מיד את המשקה. בחורה שעולה ואז מתחרטת נשלחת מיידית - גם אם היא לובשת חצאית באלף דולר והיא לא הספיקה להוציא את הארנק מהתיק - למגלשת מים שסופה בנקודה המלוכלכת היחידה בצד הזה של האוקיאנוס.

כעבור כשלוש שעות במועדון עמדתי בשירותים, מול המשתנה, ונאלצתי להכיר בכך שאם אני שיכור מכדי לקרוא את השלט שמולי ("אינ לזחור בסמימ"), אז במצבי לא אשיג כאן בחורה. אין ברירה: הגיע הזמן למפלט האחרון.

איי לייק מייק

"המפלט האחרון" הוא כינוי למועדון חברים במלון, שאליו מגיע כל מי שלא השיג סקס הלילה. בהתחשב בכך שמדובר במעוז של סטרייטים, אגב, מפתיע לגלות עד כמה הוא דומה לגיי-בר. למי שמגיע לכאן אין שום כוונה לבזבז רגע אחד על שולחנות הביליארד או על משחקי הווידאו: מגיעים רק כדי למצוא את הטוב ביותר ממה שנשאר. מתברר שאין דבר קל יותר מאשה דחויה בקנקון, שמרגישה שהלילה בורח לה מהידיים וכל החברות שלה כבר מצאו זיון.

התיישבתי ליד בחורה שנראתה כאילו היא מפתחת יחסים אינטימיים עם הסיגריה שלה. היא לא היתה הדבר הכי יפה בעולם - אולי היא היתה יפה יותר לפני עשר שנים - אבל גם לא רעה במיוחד. ואני, איך לומר, לא ממש שחיתי באפשרויות אחרות.

עוד קורונה אחת, הבטחתי לעצמי, והגירסה המזדקנת הזאת של חשפנית סוג ב' תהפוך לדוגמנית צמרת. היא חייכה אלי ושיחקה בשיער שנצבע כל כך הרבה פעמים עד שאיבד צלם של צבע מוגדר. היא נשפה אלכוהול שהעלים לחלוטין את ניחוח הבושם היוקרתי שלה, למרות שהיא שפכה ממנו הרבה יותר מדי. "מתוק", היא אמרה, "עוד מוקדם מדי בשביל להחליט אם אני הולכת איתך לחדר. אבל תחזור עוד חצי שעה, תראה אם לא תפסתי משהו יותר מוצלח".

בשלב הזה זרמה בגוף שלי יותר מדי טקילה "הורניטוס" בשביל שיהיה לי אכפת. קמתי בכבדות ושמעתי קול מוכר מהשולחן לידי. "בעלי למעלה, הוא אוהב לצפות. אתה בעניין?". זאת היתה, כמובן, לורן, שהסבירה את המצב למייק. היא המשיכה עם אותה המנטרה: "אל תהיה כבד, אני אתן לך לעשות לי דברים שאסור להראות בסרטי פורנו". מייק קרץ ולקח את היד שלה. הנדתי בראשי בחיוך מריר ועליתי לחדר כדי לבדוק אם קולטים פה את ערוץ פלייבוי.

חושך בעיניים

"היי", אמרתי לשתי הבחורות שישבו לפני באוטובוס. השענתי באלגנטיות את יד שמאל, עם שעון רולקס שהרמתי ממייק, על משענת המושב. זה היה הלילה החמישי והאחרון של החופשה, והאוטובוס לקח אותנו למועדון בשם "דדיאו'ז".

השמאלית היתה בחורה נאה (גם אם מלאה קל עד בינוני). עור בהיר, אף כפתורי, שיער שחור ארוך ועיניים כחולות. היא הסתובבה אלי, כשהיא מעיפה בדרך מבט אדיש-אך-מיומן בשעון. "אתה בדרך לדדיאו'ז?".

"לא, מטומטמת, אני סתם יושב פה ונהנה מהנסיעה". איזה כיף שהבחורות כאן לא יודעות עברית.

גם הבחורה שלידה - מכוערת להפליא - הסתובבה עכשיו. "איזו שפה זאת היתה?", היא פלטה וחשפה סט שיניים שאני לא מכיר מלים מספיק קשות כדי לתאר אותו. אחרי שעניתי לה השיחה התחילה לזרום: התברר שהן סטודנטיות יהודיות מאריזונה, שהגיעו לארה"ב מרוסיה לפני 11 שנה. את תשומת הלב שלי הפניתי כמובן למכוערת, ז'ניה.

התעלמתי לחלוטין מיולי, היפה.

זה אולי נשמע מוזר, אבל כבר בתחילת שבוע הנופש הבנתי שכדי לסיים את הלילה במיטה של החברה היפה - עליך להקדיש את מלוא תשומת הלב לחברה המכוערת. ככה אתה לא רק מפריד את עצמך משאר הבחורים בסביבה, אלא גם גורם ליפה לקנא, ולמכוערת לדבר עליך הרבה כשאתה לא בסביבה. באופן אישי, אם זה אומר שבדרך גרמתי למישהי שמזמן לא הסתכלו עליה להרגיש קצת טוב לגבי עצמה, אז אני גם ישן טוב יותר בלילה (מיד אחרי שאני גומר לזיין את החברה הכוסית שלה).

יותר מדי אנשים ויותר מדי באסים של מוזיקת טכנו גרמו לכך שבכניסה לדדיאו'ז איבדתי את הסטודנטיות (או, כמו שאני אוהב לחשוב, הן איבדו אותי). אבל מיד מצאתי אובייקט חדש.

קוני, ברוקלינאית ממוצא סיני שכבר פגשתי כמה פעמים במלון, רקדה כאילו היא מצפה שמישהו יכניס לה כמה פזוס לחוטיני. ניחשתי שזה גם הלילה האחרון שלה, והחלטתי ללכת בגישה פשוטה שניתן לסכם אותה כך: בחורה בלילה האחרון שלה, שרוקדת בצורה שגורמת לך לתהות איזה סוג של מועדון זה, לא בדיוק מחכה למחזר רומנטי שיכתוב לה שירי אהבה. כפועל יוצא מהתובנה הזאת הגחתי מאחוריה, שמתי שתי ידיים על מותניה - וכמו ערס מצוי התחלתי לרקוד איתה לפי הקצב, צמוד עד כדי כך שאם לא היינו לבושים היו יוצאים לנו מזה ילדים.

אחרי חצי שעה של מזמוזים הייתי מוכן לברר איתה מהן שאר התוכניות שלה ללילה - ופתאום, באמצע המחשבה, יד על הכתף שלי משכה אותי לאחור. הדבר הבא שאני זוכר זה הנוף של התקרה.

עצמתי עיניים, ודרך מעטה סמיך של אלכוהול צף הזכרון מלפני שתי שניות: יד אחת על שד סיני, יד שנייה על תחת, משהו מסובב אותי אחורה - אני מצפה לראות את מייק - וכשהראש עוד מעכל את מיליון הפרצופים שהוא ראה ב-180 המעלות שעבר, הוא פוגש אגרוף. ואז את הרצפה.

סובבתי את הראש ימינה. פקחתי את העיניים, וראיתי ברקע את קוני עוזבת עם בחור שאני לא מזהה. טוב נו, גם ככה אני לא מטורף על אוכל סיני. חייכתי והתרוממתי.

כשהתייצבתי מחדש על הרגליים - הרגשתי כאילו עברו שנים עד שזה קרה - מצאתי ממש מולי את יולי וז'ניה. ביקשתי סליחה וחמש דקות מאוחר יותר חזרתי לשם, אחרי שני שוטים של אומץ וסיור בשירותים, שבו קניתי שני ורדים אדומים מאיש המשתנות (או מה שלא יהיה התואר המקצועי שלו).

במיטה עם ז'ניה

בדרך חזרה למלון, עם הסטודנטיות, הספקתי לשמוע כמה יולי מאוכזבת אחרי שהיא הפסידה בתחרות ביקיני שנערכה במועדון (אף אחד לא ביקש ממך לחשוף את התחת הזה במקום ציבורי), וכמה הן אסירות תודה על כך שהצלתי אותן מאיזה בחור שהציק להן כל הערב.

ז'ניה בילתה את הנסיעה באוטובוס בהפגנת רחמים סקסית להפליא, בזכות הקישוט החדש שהאגרוף צירף לי לפנים. הזכרתי לעצמי שז'ניה מכוערת באופן מדהים, העברתי קצת תשומת לב ליולי - וגיליתי שהיא מרוחה, מעולפת לגמרי, על שני מושבי אוטובוס. אפילו מסך האלכוהול לא עצר את הדכאון שהחל לקנן בתוכי: לא רק שאני אגמור את הלילה עם ז'ניה, אני גם צריך לסחוב את השמנה לחדר.

במיטה ז'ניה התגלתה כפנתרה - אולי קצת פחות שעירה, אבל רק קצת. היא מהשורטות, היא מהנושכות, ובכלל - היא מתנהגת כאילו לא קיימה יחסי מין עם גורם לא-חשמלי בחצי השנה האחרונה.

באמצע האקט, רגע לפני שהיא הורידה את התחתונים (חוטיני אדום), עצרתי אותה ורצתי לכיוון המיני-בר. נרגעתי כשגיליתי שגם הלילה החדרנית לא איכזבה, ומילאה אותו במטעמים. הורדתי בערך חצי בקבוק הורניטוס, ואת החצי השני שפכתי על ז'ניה - גם כדי לתרץ את הצורך הפתאומי שלי באלכוהול וגם כדי להעניק לה לפחות טעם מושך.

מרשם רופא

בבוקר העירה אותי השמש המקסיקאית. עיני נפקחו - ומולי ראיתי את הפרצוף הכי נורא שחלקתי איתו אי פעם מיטה. השיער אמנם ג'ינג'י, בערך, אבל כך גם הפצעונים. וצבע השיניים. הסטתי את עצמי בבהלה ונחתתי ישר על התחת העצום - והמחוצ'קן באותה מידה - של יולי, במיטה השנייה. עזבתי את החדר בצרחות, חצי לבוש. בחוץ גיליתי בהקלה שהרולקס של מייק עדיין עלי. אין מספיק הורניטוס בעולם, ידעתי, בשביל להחזיר אותי לשם.

בטיסה חזרה ללוס אנג'לס שמעתי ממייק על החוויות שלו, וסיפרתי לו על שלי. רגע לפני שעזבנו את השמים הטריטוריאליים של מקסיקו הוא קטע אותי ואמר: "אני לא רוצה לשמוע יותר אף מלה. מה שהיה בקנקון נשאר בקנקון".

תקשיבו לרופא. אני לא רוצה לשמוע על זה יותר אף מילה.

קנקון: כרטיס ביקור

שם: קנקון

גיאוגרפיה: ממוקמת על החוף המזרחי של חצי האי יוקטן, מזרח מקסיקו

מספר תושבים: 400 אלף (בעיר קנקון, המרוחקת כ-20 ק"מ מאזור הנופש)

אקלים: הממוצע השנתי עומד על 27 מעלות. בקיץ חם (38 מעלות במאי), אבל רוחות המנשבות מהים מקלות על השהייה בחוץ. בחורף הטמפרטורות יכולות להיות קרירות יחסית (עד 19 מעלות בינואר). עונת ההוריקנים היא בין יולי לנובמבר. גשמים בקנקון נדירים יחסית, אך הם יכולים להופיע בהפתעה ולהיעלם זמן קצר מאוחר יותר

תקופה מומלצת: סוף נובמבר וחודש דצמבר אידיאליים, מכיוון שהמקום שוקק חיים אבל המחירים עדיין נמוכים יחסית. עונת התיירות הרצינית מתחילה בדצמבר - אז המחירים עולים - ומסתיימת באפריל

בסביבה: הרבה חוף. ניתן גם לשכור רכב כדי לצאת לסיורים בערי המאיה הקרובות, בג'ונגל, או בפלייה דה קארמן, עיר נופש סמוכה (כ-45 דקות נסיעה). כמו כן יש באזור אתרי צלילה רבים

הגעה: שדה התעופה של קנקון ממוקם כ-15 ק"מ מהמלון. טיסה מישראל למיאמי, ומשם לקנקון, תעלה כ-1,050 דולר (לא כולל מסי נמל). טיסה מלוס אנגל'ס לקנקון: כ-500 דולר

שהייה: במלון גראן קריב ריאל, המתואר בכתבה, שבוע לאדם ב"ג'וניור סוויטה", כולל שתייה, אוכל, ונופש ימי יעלה כ-540 דולר (לא בזמן חגים, בהם המחירים גבוהים יותר)

פרטים נוספים: www.cancun.com

מתוך גליון מס' 20