שבחי החמסין

זה קורה אחת לכמה שנים: נולד ספר, שעוצמת הכשרון הטמונה בו סוחפת את הקורא ומעניקה לו תחושה שנוצר כאן משהו אחר, מיוחד, שונה מהרגיל ומהמוכר. זה קרה לי עכשיו, כשסיימתי לקרוא את ספרה של גבריאלה אביגור-רותם "חמסין וציפורים משוגעות" (הוצאת קשת), אחד מעשרה ספרים עבריים שנכתבו בעשור האחרון, שהייתי לוקח עמי לאי בודד.
בספרות, יותר מאשר באמנויות אחרות, הפרטים עושים את המכלול. גדולתו של הספר היא קודם בפרטים: תיאורי גינת הבית, הציפורים בחלון, הדמויות הרבות המרכיבות את העירייה, הגברים השונים בחייה של לויה הגיבורה הראשית, היחסים בינה לבין חברותיה, בינה לבין דווידי ונחום – מעוצבים בפרטי פרטים, בכשרון לשוני ובתובנות התבוננות שאין להם שיעור.
אבל, מעבר לפרטים, הרומאן מספר על דיילת שחיה בין שמים לארץ, חוזרת אל ביתה אחרי יותר מעשרים שנה, ומגלה שרגליה שוב אינן אותן רגלים והנהר שוב אינו אותו נהר. כאן בנתה המחברת עלילת חידה מרתקת: מי היו אבותיה, מי היא אימה שנעלמה ומה הם השורשים האמיתיים של הישראלית הזאת, המרחפת וחוזרת אל החמסין ואל הציפורים.
סיפורה של הגיבורה הוא סיפור ארץ ישראלי אלגי מלא אהבה אנושית לכל מי שחלף או מעולם לא היה. סיפור נשי, המגלה למרבה ההפתעה (על רקע מה שמקובל כיום) דווקא רגישות ורגש נשיים. סיפור אינטנסיבי מאוד, שיש בו אהבת החמסין, ההווי והנוף, והמעצב חברה שבה יכול להופיע גם איש כברוך גולדשטיין. המחברת תוהה האם כל הוויתה של הגיבורה אינה עומדת על בלימה והאם מצב הדיילות שבין שמיים לארץ אינו מצב מיקרי לציפור נדודים, האוהבת את הציפורים המטורפות של מולדתה, אך מגלה שהקן שלה הוא אולי רק קן מדומה.
ספר רגיש ועדין, עמוק ומותח. לא כדאי להחמיץ את חווית הקריאה בו.

מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"