רוקנ'רול סטארז

תשכחו מאן סינק. הלהקה הכי לוהטת בקרב בני הנוער היא להקת הבנים דז'ור, אבל כשהמטוס שלהם מתרסק כבר בדקות הראשונות לסרט, מסתבר שלא הם יהיו כוכבי "ג'וזי והפוסיקאטס". מנהל הלהקה התחמן, וייט פריים (אלן קמינג מ"ספיי קידס"), מחפש להקה שתחליף את דז'ור ומוצא את ג'וזי, ואלרי ומלודי, שלוש חברות טובות מהעיירה הקטנה ריברדייל, שהקימו להקת רוק בשם "הפוסיקאטס".

הוא מבטיח להפוך אותן לכוכבות גדולות ואמנם, בתוך שבוע אחד בלבד הסינגל הראשון שלהן עולה לראש מצעד המכירות באמריקה. זה נראה להן קצת מהיר מדי, אבל עם הצלחה לא מתווכחים.

מה שהצופים יודעים הרבה לפני ג'וזי והבנות, זה שפיונה, בעלת חברת התקליטים, שהחתימה אותן (פרקר פוסי מ"צעקה 3"), משתילה בתוך המוזיקה מסרים תת-הכרתיים, שנועדו לשטוף את מוחם של צעירי אמריקה בפרסומות ובטרנדים חדשים ולהפוך אותם לצרכני מותגים ללא הפסקה.

האם ג'וזי וחברותיה יצליחו לחשוף את המזימה השטנית ולהציל את הנוער האמריקני מאימת הטרנד וגם להמשיך למכור אלבומים?

קשה ללמוד לנגן

ג'וזי והפוסיקאטס החלו את דרכן כגיבורות קומיקס שפורסם ב-1963. ב-1970 הן הפכו לסדרה מצוירת על להקת בנות שפותרת תעלומות (משהו בנוסח "המלאכים של צ'רלי", אבל עם גיטרות במקום אקדחים) ומאוחר יותר, הן כיכבו בסדרת ההמשך "ג'וזי והפוסיקטס בחלל". עכשיו, הן מגיעות למסך הגדול כדמויות אמיתיות, בכיכובן של שלוש מהצעירות הלוהטות של הוליווד. ג'וזי, הסולנית והמנהיגה של ההרכב, היא רייצ'ל לי קוק מ"יש לה את זה" (כשהיא שרה, קולה מדובב על ידי קיי הנלי מלהקת הפופ LETTERS); מלודי המתופפת היא טרה ריד מ"אמריקן פאי" ("מלודי היא כמו הכלב של המשפחה, תמיד נלהבת ומקשקשת בזנבה", אומרת ריד על דמותה) ואת ולארי הבסיסטית מגלמת רוסריו דוסון מ"תלוי רק בך" עם פרדי פרינז ג'וניור.

הן יפות ושחקניות לא רעות בכלל, אבל אף אחת מהן לא זמרת, או מוזיקאית, ולכן לפני תחילת הצילומים, הן נשלחו ללמוד איך לנגן ולשיר בכאילו. "זאת לא היתה חוויה מהנה", מספרת קוק, "זה מאוד מתסכל לנסות ללמוד איך לנגן גיטרה בזמן מאוד קצר. היינו צריכות לבצע שלושה שירים, כאילו אנחנו על במה מול 7,000 איש - שוב ושוב במשך 6 שעות של צילומים".

טארה ריד דווקא גילתה יותר התלהבות מהרוקריות שדרש ממנה התפקיד: "זה נכון שכל כוכבי הרוק רוצים להיות שחקנים וכל השחקנים רוצים להיות כוכבי רוק", היא אומרת, "אז בסרט הזה זכינו להיות כוכבות רוק. היינו צריכות ללמוד מוזיקה. זה היה מאוד קשה. לאף אחת מאיתנו לא היה מושג איך לנגן, אבל עשינו את העבודה ורואים את זה בסרט. אני תופפתי כל כך חזק, עד שהידיים שלי דיממו והיו מכוסות פצעים. אפילו לא הבחנתי בהם עד אחרי שסיימנו לצלם את סצינות המוזיקה וכולם שאלו אותי 'מה קרה לי בידיים?'".

"זה היה כיף לשחק כוכבת רוק", מסכמת ריד, "החיים שלה כל-כך אינטנסיביים ומטורפים, אבל חשבתי לעצמי: 'אלוהים, זה גם יכול להיות מסוכן'".

להיות בטרנד

"לאנשים יש נטיה לזלזל בג'וזי והפוסיקאטס", אומרת קוק, "הם חושבים שזו סתם סדרה מצוירת, אבל היא היתה הרבה יותר מזה. זאת הצהרה חברתית-פוליטית על מצב החברה החומרנית שלנו, שרודפת אחרי טרנדים מותגים ולוגואים".

ובאמת, זו האמירה של הסרט המרכזית בסרט - להראות את כל מה שמגוחך במרדף הבלתי פוסק אחרי לוגואים, פירמות וטרנדים שונים. הסרט עצמו, מלא במיליוני לוגואים מסחריים של כל חברה גדולה שרק תרצו - מ"מקדונלדס" ועד "קודאק". לדברי הארי אלפונט, אחד מבמאי הסרט, "בדרך כלל כשהאולפן לוחץ לשלב בסרט מוצרים ולוגואים של חברות מסחריות, היוצרים מתלוננים שהורסים להם את הסרט. הפעם זה היה להיפך, החברות שלא נתנו לנו אישור להשתמש במוצרים שלהן בסרט, כמו 'נייק' ו'אדידס', קיבלו יחס של פח זבל מאיתנו, והמוצרים שלהן מתוארים בסרט כלא קוליים".

ככה שאם תצאו מהסרט, ויבוא לכם על המבורגר, אבל ה'נייק' שלכם ייראו לכם פתאום לא קוליות, תדעו למה זה. ראו, הוזהרתם.