לנצל, להינצל ולהתנצל

משפחתו של מיסיונר בפטיסטי מבית לחם, ג'ורג'יה, עוקרת לקונגו הבלגית בשנת 1959, כדי להביא את בשורתו של ישו לחשופי-השת. לקונגו הבלגית קוראים היום זאיר, ובספר יעברו שנים רבות עד שנחלי הדם של מהפכת השחרור של קונגו יזכו אותה בשם חדש-ישן, פרי בחירתם של ילידי המקום. מה יקרה ללבנים הנאורים, הממונים-מטעם-עצמם על הפצת דבר האל בקרב התמימים? מאז "לב המאפליה" של ג'וזף קונראד אנחנו יודעים, כי מפגשים ספרותיים של האדם הלבן עם אפריקה עתידים להסתיים בכי רע, במיוחד אם המניע למפגש הוא ניצול, עושק, גניבה, ניכוס, כיבוש. גם אלוהים יכול להיות כובש, אם דבריו יוצאים מפיו של נתן פרייס, כומר חסוד, דעתני, קפדן, יודע-כל ומכה-נשים.
אורליאנה פרייס, אשה שאינה יודעת כיצד עוזבים חיי נישואים עד שנהיה מאוחר מדי, גוררת את ארבעת בנותיה לגיהנום. חור מסריח בקונגו, שאבקות אפיה של "בטי קרוקר" הופכות בו לגושים חסרי צורה. רייצ'ל הבכורה מבכה את תענוגות סוודר האנגורה שלא תזכה בו. לאה ועדה התאומות מסתגלות איכשהו, בעמל רב. במיוחד עדה: היא גוררת יד ורגל, איטית, מעדיפה שלא לדבר, ומתחזה בהצלחה לרפת-שכל. גם רות מיי הקטנה נגררת אל הג'ונגל, ואף אחת מהן לא תצא משם שלמה בגופה, או בנפשה, או בכל צירוף של השניים.
כי המסע לניצור השחורים לא מתחשב בתמורות גיאופוליטיות, או ברצונותיהם של השחורים שנאבקים על עצמאותם. אחד מגיבורי המשנה של הספר הזה הוא פטריס לומומבה, שנרצח בחסות השרותים החשאיים בארצות הברית. סמוך לרצח הזה, מראה פניו של אדם לבן בכפר "קונגולזי", די היה בו כדי להרתיח את דמם של השחורים. אחרי שלוש מאות שנות עבדות, ניצול, רמייה ועושק, קשה מאד להאשים אותם.
משפחת פרייס לא תסתגל לאפריקה. היא תחווה טרגדיה אחת שבעקבותיה תתעשת אורליאנה ותנסה להציל את בנותיה מן התופת, כשנתן נשאר מאחור לעבוד את אלוהיו. שלוש הגדולות יינצלו, וכל אחת תפנה לדרך אחרת: רייצ'ל תהפוך את גופה לקישוט בחייהם של שלושה בעלים, עד שהאחרון, בתמורה, ימות וישאיר לה ירושה נדיבה. עדה תחזור עם אורליאנה לג'ורג'יה ותחליט שהיא מוכרחה לדבר, ולו כדי להתקבל ללימודי רפואה. לאה תמצא את העזר כנגדה באפריקה ותחסה בצילו. אורליאנה תגדל גינה לתפארת ותמשיך לדבר אל ילדתה המתה.

רק רצינו לבקש סליחה

"תורת עץ הרעל" הוא רומן קולות פוקנריאני מרשים: כל אחת מן הדמויות הנשיות מדברת בתורה ובלשונה, וכל אחת מאירה פן שונה של העלילה, לפעמים כהד, לפעמים כסיפור ראשומוני מקוטע, תלוי ברמת הפגיעות ובגודל הטראומה שחוותה. האב שותק. אנחנו מתוודעים אליו ואל סודותיו אט אט, דרך עיניהן של אשתו ובנותיו.
אבל הספר אינו רק סיפור קורותיה של משפחה אחת, כי אם גם כרך שכולו אפולוגטיקה פוסט-קולוניאלית. נדמה לי שגל קטן ועכור למדי של התנצלויות כאלה עומד לשוב לספרות האנגלו-סקסית, ובמסגרתו אפשר לבקש סליחה מכל מי שהאנגלו-סקסים הרעו לו. קינגסלובר ככר עשתה זאת בספרים קודמים. קתרין הריסון מצאה דרך לבקש מחילה מסין המנוצלת ונשותיה כפותות הרגל ב"כסא הקשירה". אימי טאן ("חוג שמחת המזל") בנתה קריירה ממסע שורשים אל ההיסטוריה המעונה והמוכחשת של אמה הסינית. שנים רבות לפני כן, הבריטים כבר התנצלו נורא יפה בפני ההודים (רביעיית הראג'" של פול סקוט, למשל).
כיוון שזו התנצלות של פמיניסטית, ברור שיש מעגלי דיכוי שונים, ובכולם מופיעים גברים בתפקיד הרשעים ואנשי השררה, בין אם מדובר במטיפים ובין אם בנוכלים, מרגלים, סוחרי יהלומים. למען האיזון, יש אחד שהוא דווקא די בסדר. אנטול, ילד אפריקני יתום שהיה משרת נרצע בבית משפחת פרייס החסודה, יהיה לימים בעלה של לאה פרייס. וכך יתוקן העולם? לא בדיוק. אבל כך ממרקים מצפון ספרותי, ובערך בעמוד 150 הסימטריות בין טוב לבין רע, אמת ושקר, אלוהים ושטן, שחור ולבן – מתחילה לעלות על העצבים. אפריקה הפוסט-קולוניאלית איננה גן עדן אבוד, כפי שאפשר להיווכח יפה בספריו של ג'.מ. קוטזי, סופר שיש בו די אומץ לא לכרוע ברך בפני המדוכאים אלא ליצור תמונת עולם של דיכוי הדדי (ב"חרפה" ופחות מזה ב"נערות").
עוד סיבה לעצבים היא מלאכתה המרושלת של המתרגמת. לו היה צדק ספרותי בעולם, שם הספר היה "תורת הלענה", ו"עץ הרעל" היה מופיע בהערת שוליים שמסבירה כי בתרגומים שונים של הברית החדשה לאנגלית מופיע השם "עץ הרעל" לתיאור "לענה", זאת מ"רוש ולענה" בתנ"ך, שמופיעה גם בחזון יוחנן, בברית החדשה, בתור כוכב לענה שמלאך מפיל על הארץ בגלל חטאינו, והכוכב מרעיל את המים. אפשר לסלוח על בלבול זאולוגי קל (חשופית אינה חילזון), על תרגומים מילוליים מדי – "תיבת תקווה" שהיא "ארגז נדוניה" בעצם, "שחרור מכובד" מן הצבא, או "עשה ממני אשה הוגנת" כשהכוונה ל"הגונה", אבל יושבי יוהנסבורג אינם קוראים לעירם "יובורג" כי אם ג'ובורג", ואין בנמצא נאורולוג ששמו וורנייק והכוונה היא ל-וורניקה, והייתי ממשיכה להטריח אתכם, אלמלא מדובר היה במכת מדינה. אפשר לשרטט גרף עצוב של ירידת הרמה בתרגומים מאנגלית לעברית בשנים האחרונות, ואוסף גדול של שטויות-תרגום שמור במערכת.
לקרוא? רק אם מטרידה אתכם המחשבה, מתי נראה בהיוולדה של ספרות פוסט-קולוניליאסטית במחוזותינו, מעבר לנסיונות המאד מהוססים של "המאהב" (א.ב. יהושע) "ערבי טוב" (יורם קניוק) ו"חסות" הנפלא של סמי מיכאל, שעדיין מקדים את זמנו, ואת זמננו.

תורת עץ הרעל, ברברה קינגסלובר, מאנגלית: עדית פז, הוצאת מעריב, 436 עמ'