כתם לידה

כדי להבין על מה הכתבה הזאת, נסו לדמיין לעצמכם יום בחיים, נורא וקדוש, כשדלת הבית נסגרת מאחוריכם, ואתם נשארים לבד עם תינוק בן שלושה ימים. בואו נפשט את הסצינה. היא אחרי תהליך ארוך של לידה, שינה מופרעת במיטה זרה, רופאים שחדרו בחופשיות לאיבריה האינטימיים, אחיות שתקעו לה מחטים בחמש בבוקר. כואב לה בתפרים, שורף לה בטוסיק, הציצים מתפוצצים, הבטן נופלת, הבגדים מדולדלים, ההורמונים משתוללים ודודות חביבות לא מפסיקות להציק לה בשאלות ארכאיות. ובדרך-כלל גם הוא שם, בן-הזוג. לא ילד בעצמו, אבל בילה את כל השעות האמורות בניסיון כושל למצוא סודות קסם שיחלצו אותם מהסיוט הזה בשלום. ומהר.

מאז, הימים חולפים עליו בהתרוצצות מתמדת בין אינספור מטלות שהוא לא ביצע מעולם. הוא קנה טיטולים גדולים מדי, קרם שלא נוצר בחברה הנכונה, שמיכה בצבע כתום מכוער ומוצצים שהתינוק בכלל לא מוכן להכניס לפה. האמת, לפעמים נדמה לו שהוא בכלל מיותר. ככתבה בעיתון זה אולי מתוק, אבל בחיים זה לא. כי כשהדברים קורים באמת, קשה להאמין שמדובר בשגרה מקובלת אותה חווים אלפי אנשים בעיר, בארץ, בעולם, מדי יום. ושיום אחד זה נגמר.

תשאלו את אירית אלטר-אבני. היא לקחה על עצמה לגלות לנו את כל האמת על החוויות הכי נפוצות בעולם, הקשורות בלידה ובשנה הראשונה שלאחריה. בנושאים האלה, מסתבר, אף-פעם לא יודעים מספיק. הסתגלות רצופת שינויים "להפוך להורה זה השינוי הכי גדול בחיים", היא אומרת, "הוא כרוך בהרבה כאב, פיזי ונפשי, אבל זה כאב טוב. צריך רק ללמוד למה כואב לנו ומה עושים עם זה. יש שיחרורים, יש עיסויים, נשימות ׁ לומדים את זה, אבל המטרה העיקרית היא לא להפריע לאישה ללדת. לכבד אותה ולתת לגוף לעשות את שלו. לידה היא חוויה גדולה וכדי לעבור אותה טוב חשוב להיות מעורבים, לקחת החלטות, לבוא כצוות אקטיבי. ללדת בשליטה.׃ אלטר-אבני, יו"ר המרכז הישראלי לחינוך ללידה, התחילה את פעילותה כמדריכת לידה. אלטר "גברים גם מקנאים בהנקה. הציצי כבר לא שלהם. האישה נמצאת בתוך החוויה והם מרגישים מנותקים. ובצדק. הרי יש נשים שמגיעות לאורגזמה מהנקה.

פעם היא היתה שחקנית קולנוע, אבל אחרי שלוש לידות שתפסו אותה בשלושה מצבים שונים לגמרי של גוף ונפש, היא חשבה לעצמה שהחוכמה שרכשה בדרך טובה לכולן. בהמשך היא הרחיבה את עבודתה עם נשים, בין היתר בקבוצות תמיכה המלוות נשים אחרי הלידה. ההיענות והצמא הרב הובילו אותה לשלב הבא: קורסים המכשירים מדריכות לעבודה עם אימהות ותינוקות בשנת חייהם הראשונה. "זוהי שנת הסתגלות רצופת שינויים שעוברים עלינו כאישה, כגבר, כמשפחה, כזוג. זו גם השנה הכי משמעותית וקריטית בהתפתחותו של התינוק. רק לדוגמה, בשנה הראשונה מוח הילוד גדל בממוצע בעשרה ס"מ זה המון. מעבר לזה, הלידה עושה הרבה נזק וחשוב לשקם את הגוף. האישה צריכה לנוח, אבל אומרים לה, יאללה,, קומי. המרפאות מפוצצות מנשים עם בעיות ברצפת האגן, צניחת רחם, טחורים, בצקות, גב, מה לא. נשים צריכות לדעת את זה.

אילו נושאים לומדים בקורס שלך?

נתחיל בבעיות אופייניות של האישה. "מדברים הרבה על דיכאון אחרי לידה, אבל זה יותר מזה. המספרים נעים בין 82 ל-86 אחוזים של נשים הסובלות מדיכדוך אחרי לידה, הבייבי בלו. 50 אחוז מהנשים מתאפיינות בהפרעות קלות, שאם הן לא יטופלו עשויות להתפתח הלאה. אחוז אחד מגיעות לרמה של פסיכוזה ממש. ובכל זאת, הרוב לא מטופלות. אומרים לנו: טוב,, זה טבעי. שמעתי גם על פסיכיאטרית שנתנה לבחורה פרוזק ושלחה אותה הביתה. נו, באמת".

"וגם בריאות מינית, שזה שיקום המערכת לאחר לידה ותחזוק נאות של הגוף. אכילה נכונה, נשים שוכחות לאכול. פירות, ירקות, חיטה מלאה. נוח יותר לחטוף משהו. נשים לא נחות. התינוק ישן רוב היממה, אבל האימהות לא מנצלות את הזמן למנוחה. הן בבית, אז למה שלא לנקות בינתיים, לכבס, לגהץ, לבשל? אבל הן לא ממש מזיזות את הגוף. אני שואלת אותן כל הזמן: מתי עשית איזושהי פעילות ספורטיבית לאחרונה? הבעיה היא שאין מודעות להרבה דברים. אנחנו עוברות שינויים רדיקליים בלי להבין מה קורה לנו. אנחנו עשויות לאבד ככה את האני האישי, כי זה לא רק אימא ואבא, אנחנו גם אנשים. ובאותו אופן לא לשכוח את הזוגיות, לנסות לשמור על 10 דקות ביום שמדברים על משהו אחר חוץ מהילד. ולא לשכוח את המיניות, נשים חושבות כמה שהן לא מושכות, שהבטן נפולה, שהן מלאות ונפוחות, אבל זה לא נכון לחשוב ככה. מצד שני, לוקח זמן עד שהגוף באמת מחלים. זה אולי כתוב בספר שהמערכת חוזרת לעצמה תוך שישה שבועות, אבל לך תגיד את זה לגוף.

עכשיו נדבר גם על הילד.

"אימהות ואבות לא יודעים מספיק בשנה הראשונה. פתאום יש לך תינוק ביד וזה מלחיץ. פעם ראשונה אנחנו אחראים על חיים של מישהו אחר. החל מזה שיש רוח ומיד נלחצים ,כן כובע לא כובע, כן גופייה לא גופייה, לצאת או להישאר בבית, כן להיניק או לא להיניק, סבתא אמרה לא להרגיל אותו, אז להרים אותו או לא להרים אותו. השאלות הקטנות האלה ממלאות לנו את החיים וקשה לדעת מה נכון. "בסדנה מדברים על הכול וגם על רפואה אלטרנטיבית והוליסטית. לא כל דבר צריך אנטיביוטיקה. וגם מוזיקה לילדים, עיסויים, רפלקסולוגיה, החייאה מיוחדת לתינוקות, התעמלות תינוקות, תזונה נכונה, הנקה, וכמובן, להקשיב לתינוק. הוא אף-פעם לא בוכה סתם.

ומה עם בן-הזוג? גם לו יש חלק בסדנה?

" בוודאי. הוא שותף מלא, אבל לא תמיד נותנים לו מקום. זו התקופה שגברים לוקחים מאהבות, כי הם מרגישים שהאישה לא צריכה אותם. הדבר כאילו לא קיים אחרי הלידה. הוא רק יוצא ונכנס עם שקיות מהסופר פארם. לך תביא, לך תקנה וזהו. גברים גם מקנאים בהנקה. הציצי כבר לא שלהם. האישה נמצאת בתוך החוויה והם מרגישים מנותקים. ובצדק. הרי יש נשים שמגיעות לאורגזמה מהנקה.

אותם הורמונים שאחראים על הנקה, מופרשים אצלנו כשאנו חוות אורגזמה. אז צריך לשתף אותם ולהקדיש לזוגיות. זו עבודה יומיומית סיזיפית, אבל חייבים לעשות אותה. כי זה השלב שהנישואין באמת בסכנה ואסור לשכוח את זה.