חוכמת המיסכן

כמו 'רק בישראל', סידרת הטלוויזיה הפופולארית של אורנה בנאי ('לימור') וארז טל ('שמעון') שמציבה מאחורי ה'צחוקים' מראה סאטירית נושכת-אוהבת מול הישראליות הסחבקית-מתלהמת העכשווית, כך גם הספר 'הכניסה מסביב'. ביד רחומה וביקורתית אסף-צילם האמן, המרצה ומעצב התערוכות איתמר וכסלר את השתקפות האופי הישראלי דרך שלטים, מאולתרים ברובם, שדרכם מצאו בעלי מלאכה, בתי עסק, מוסדות וסתם אנשים דרך 'למכור' את עסקם ואת מרכולתם, להורות על דרך הגישה אליהם, או סתם להכריז, להזהיר. לעיתים הם עושים זאת בנוסח עקיף ומעודן ("בריאות יותר מכסף, מסג' מקצועי"), ולעיתים ישיר ובוטה ("אסור להשתין ולחרבן כאן").

הספר מכיל מבחר מדהים בגודלו ובעושרו: כ-300 תצלומי צבע של שלטים, שנתלו ב-19 השנים האחרונות פה ושם בארץ ישראל. צילומים חזיתיים, שמייתרים את הדיון בספר כספר צילום, אך מצדיקים את הכללתו בין אוספי הישראלייאדה היותר מצחיקים והיותר אנושיים שראו פה אור. למעלעל בו מזומנים פרצי צחוק תכופים, לא מהסוג המשפיל והמבזה, אלא דווקא כזה שמעלה את מפלס החמלה, כאומר: תראו, תראו, איזה אוסף משונה, מגוחך ומכמיר לב של אנשים התקבץ כאן.

"עינו של צלם", כותב הצלם אלכס ליבק בדברי המבוא, "מתעדת את הגיחוך, הנאיביות, הפשטות, הבוטות והיצירתיות של הרחוב". או, כמו שכתב וכסלר עצמו: "בעיני, המכנה המשותף לכל השלטים האלה הוא תום הלב שהם מקרינים". בספר 12 שערים, שממיינים את השלטים לכעין אבות טיפוס, כשלכל שער דברי הקדמה קצרים ונבונים. ניתן למצוא כאן שלטים עם שגיאות כתיב מדהימות: "שטיחים מכיר לכיר", "מתתה" במקום מטאטא, מגלומניה של גמדים: "שאנל, יבוא נעליים מעולם אחר", צירופי מיקרים של דבר והיפוכו: "אילנות בטוחה" על אותו קיר עם "מיבנה לא בטיחותי". יש מין בשאינו מינו: "שחם מצבות" ו"עולם החי" בכפיפה אחת, "רב-בריח, סנדלר, חייט, שיכפול מפתחות, משחיזים סכינים ומיספריים", "כל-בו ספרים, הנעל"; ניסוחים קצרים וקולעים: "הגיעו כלניות", "בס"ד, יש עציצים", לצד מגילות ארכניות אבסורדים: "מבחר חליפות בת-מצווה במידות גדולות", "שטיפה ידנית, הכושי הלבן", חיצים המוליכים לשום מקום וזיווגים מעוררי פליאה: "לחתונה של ים וגל", "לחתונה של אריק ושרון".

יש מסתפקים בכתב-יד ויש דואגים להדפיס, או עושים קומבינה של שניהם, לעיתים עם ציורי טכניקולור, עבודת יד. יש מצטנעים ויש גאים: "מלך הפירות, דור שלישי". יש מבטיחים: "הכי טעים, כדאי לעצור". יש ערמומיים: "הסחורה שלנו לא מהשטחים". יש מזהירים בכל חומר הדין: "רכב זר יפונצ'ר!!!" יש מסתייעים במקורות: "נא לא לשפוך כאן אשפה. 'לא תשיג גבול רעך' ". יש המסתפקים בשפת עבר ויש המתנאים בשמות לועזיים ובשפות זרות. גם שלטים אניגמטיים: "מקומות אחרונים בנקניק", "התזת חול לכל מיני חלקים", בין השאר נמצא כאן גם את השלט המקורי, שהעניק השראה לספרו של יהושע קנז: "בלעדי, מחזיר אהבות קודמות".

לפנינו תרכיז של ארץ-ישראל ועם-ישראל נטו, בלי מסכות, בלי מייק-אפ. לא בדיוק העשירונים, העליונים גם לא הבינוניים. אשכרה עמך. חוכמת המסכן. ארץ של מהגרים עילגי לשון, שמנסים ללוש את העברית כל אחד על-פי יכולתו, כל אחד על-פי צרכיו. סלט טקסטואלי-ויזואלי, כל-כך ישראלי, כל-כך ישיר, כל-כך אותנטי, של עממיות, תמימות, הישרדות בכל מחיר, ריח זיעה, עם-ארצות, הומור, אלתורים וקומבינות, פרנסה, פרנסה, פרנסה. מרוב שבא לבכות לא נותר אלא לצחוק.

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

איתמר וכסלר, הכניסה מסביב, שלטים מקומיים, כתר, 179עמ'.