תגיד, ברוס לי לא מת?

הפריקים של אמנויות הלחימה עוקבים אחריו כבר שנים, במזרח סוגדים לו בערך מתחילת הקריירה, אבל שאר העולם התוודע לג'קי צ'אן רק לפני כשלוש שנים. זה היה כשהשחקן המיניאטורי עם האנגלית הרצוצה הפגין את היכולות שלו ב"שעת שיא". שלוש שנים אחרי, כמעט אין מי שלא שמע את שמו, אבל מעטים יודעים מי הוא באמת, איך פרץ לחיינו ולמה. אז לטובת כל אלו, להלן עשרה פרטים שאי אפשר להמשיך ולחיות בלעדיהם:

1. יש לו 100 סרטים בכיס

רשימת הקרדיטים האינסופית שלו כוללת כמאה סרטים (לא כולל אלה שביים, כתב והפיק), מספר עצום גם לכוכב בגילו (47). לשם השוואה, הריסון פורד בן ה-59 זוקף לזכותו כ-60 הופעות קולנועיות וטלוויזיוניות גם יחד. במקרים רבים מדובר בתעשייה של איש אחד: צ'אן הוא הבמאי, המפיק, התסריטאי והשחקן – ולפעמים גם המבצע של שיר הנושא. ולהחזיק את הבום לא צריך?

2. הוא כמעט התחנך כילד אנגלי (אבל נאלץ לבלות ילדות בסין)

הוריו הציעו לרופא הבריטי שיילד אותו ב-1954 בהונג קונג להשאיר אצלו את הרך הנולד, מאחר שלא היה באפשרותם לממן את הוצאות הטיפול בסך 26 דולר. בסופו של דבר העסקה לא יצאה אל הפועל. עד גיל שש שהה עם הוריו באוסטרליה, שם עבדו בשגרירות האמריקנית, ואז נשלח חזרה להונג קונג כדי ללמוד במכון המחקר של האופרה הסינית, מוסד הידוע במשטר הקפדני שבו. צ'אן סיפר בעבר על ילדותו הקשה, שכללה אימוני ריקוד, שירה, משחק ואמנות לחימה מחמש בבוקר ועד חצות.

3. הוא התחיל אצל ברוס לי

האימונים באמנות הלחימה השתלמו לבסוף, כשצ'אן מצא עבודה בסרטי ברוס לי. הוא עשה הסטוריה כשביצע את הנפילה הגבוהה ביותר שנראתה אי פעם בקולנוע הסיני. לאחר כמה תפקידים קטנים, קיבל את התפקיד הגדול הראשון בסרט " The Little Tiger of Guangdong" ואף השתתף בסרטו של ג'ון וו "יד הנפץ". בינתיים ברוס לי הלך לעולמו, והשאיר את הנישה פנויה ליורש הטבעי. אבל צ'אן סרב למלא אחר ציפיות המעריצים והמפיקים, והחליט למצב את עצמו דווקא בתחום הקומי, בניסיון ללכת בדרכם של אליליו, כפי שהעיד לא אחת, הקומיקאי באסטר קיטון ואשף הריקוד פרד אסטר (שמן הסתם מתהפך בקברו).

4. פרץ עם "רעמים ברובע ברונקס"

בתחילת שנות השמונים ג'קי צ'אן כבר היה שם קוד ללהיטי אקשן בכל רחבי אסיה, והפך לשחקן המשתכר ביותר בהונג קונג. אבל הוא גילה שהדרך לכוכבות באמריקה עוד ארוכה. בסרטים הראשונים בהם השתתף ביבשת המערבית נאלץ להתמודד עם זלזול וקשיי שפה. במסגרת קידום אחד הסרטים שובץ צ'אן לראיון בתוכנית הבוקר של NBC, אך ברגע האחרון הודיעו לו שהאנגלית שבפיו לא מספיק ראויה בשביל לעבור מסך, וביקשו ממנו להסתפק בהדגמת אמנות הלחימה שלו. גם הסרטים שהופיע בהם אז נכשלו בקופות אמריקה ("אגרופים מצחיקים" מ-1980 ו"מירוץ מחוף לחוף" על שני חלקיו). בשלב מסוים צ'אן החליט לחזור להונג קונג והמשיך לעשות סרטים במולדתו עד לניסיון האמריקני הבא, שהיה מוצלח בהרבה. בינתיים, מי שרצה לראות את צ'אן באמריקה נאלץ לכתת את רגליו לספריות וידאו בשכונות הסיניות ולהשיג את מבוקשו.

הפריצה היתה עם הסרט "רעמים ברובע ברונקס" ב-1996, בו גילו האמריקאים שאקשן אפשר לעשות ממש עם בני אדם ולא רק בעזרת סימולציות טכנולוגיות נוסח שוורצנגר. הפעם צ'אן נשלח לסיבוב הופעות תקשורתי מקיף לקידום הסרט שכלל בין היתר הופעות אצל לנו, לטרמן, ראיונות בתחנות רדיו ובמגזינים. אגב, אחרי שבהוליווד גילו את הפוטנציאל, מיהרו "מיראמקס" ו"ניו ליין" לרכוש את הזכויות על מבחר סרטים מהתקופה הסינית.

5. וכמו כולם, גם הוא כמעט נהרג בזמן צילומים

לצד הרווחה הכלכלית, הקריירה הקולנועית של צ'אן גבתה גם מחיר פיזי קשה. ב-1986, בזמן צילומי אחד מסרטיו, צ'אן קפץ מראש בניין גבוה ונחת על עץ סמוך. הנפילה מגובה של 12 מטר גרמה לו לשבר בגולגולת. עד היום מצוי בראשו חור בלתי ניתן לאיחוי כתוצאה מהפעלול הכושל. חוץ מזה הוא הספיק לשבור כמעט כל עצם בגופו, כולל לסת, כתף, אצבעות ואף.

בכלל, נראה שהוא מוכן לתת מעצמו בשביל סרט הרבה מעבר למקובל. בזמן צילומי "סיפורו של שוטר" כמות הפעלולנים הפצועים היתה כה עצומה עד שלא נמצאו אנשי מקצוע שהסכימו לעבוד איתו. בעקבות זאת הקים צ'אן סוכנות פעלולנים משלו, שהצטרפה לסוכנות לגילוי הכשרונות ולחברת ההפקות שכבר היו ברשותו.

6. הוא לא נעזר בכפילים

אחד הגורמים העיקריים לכך שסרטי צ'אן מצליחים למשוך אליהם מיליוני צופים בכל העולם הוא הפעלולים המדהימים שצ'אן מבצע בעצמו, ללא עזרה של כפילים. רשימה חלקית ביותר של מעלליו: קפיצה מגג בניין לעבר סולם של מסוק שחג מעליו, קפיצה ממרפסת בקומה שניה ונחיתה בשלום במרפסת שמתחתיה והתגלגלות במורד הר בתוך כדור ענק. ומה עם סתם נסיעה ב"אגד"?

7. שומר על פרטיותו

הסגירות בכל מה שנוגע לחייו האישיים היא החלטה מודעת של צ'אן שמקורה באירועים טראגיים מהעבר. לאחר שסיפר בראיון על בחורה שהוא יוצא איתה, מעריצה יפנית התאבדה על פסי רכבת. במקרה אחר הגיעה אשה אל משרדו, הודיעה שהיא מוכנה לעשות לו ילד וסיימה עם בליעת כמות נדיבה של רעל. "אני מפחד", התוודה צ'אן בעבר, "יש לי אחריות לכל מעריצי. אני לא יכול להגיד 'יש לי עכשיו חברה', 'אני מתחתן', 'נולד לי ילד'. כמה אנשים ימותו כתוצאה מכך? אז כל השנים האלה אני מאוד חשאי לגבי חיי הפרטיים". מישהו יכול להסביר את העניין לטום קרוז?

8. יש לו סדרי עדיפויות לא שגרתיים

על השאלה מה בא קודם, משפחה או עבודה, יש לצ'אן תשובה ברורה: העבודה, כמובן. "היחסים עם העובדים הם הכי חשובים. הם עוזרים לי. אשתי, הבת והבן, לא עוזרים לי". האם זהו אל בנדי בגרסה המלוכסנת?

9. טרנטינו מעריץ אותו

ב-1994 קיבל צ'אן פרס מפעל חיים במסגרת פרסי ה-MTV לקולנוע. הבמאי קוונטין טרטינו נבחר להגיש את הפרס (השמועה, אגב, שהתרוצצה אז היתה שטרנטינו איים להחרים את הטקס אם הפרס לא יוענק לצ'אן), ולפני שהציג את הכוכב הסיני אמר: "האיש שהייתי רוצה להיות אם הייתי יכול להיות כל שחקן שבעולם".

10. הוא שובר שיאים סדרתי בכל העולם

כאמור, במדינות המזרח ג'קי צ'אן כבר מזמן מנפץ קופות, ובארצו שלו רק "פארק היורה" הצליח לעבור אותו בגובה ההכנסות. באמריקה הוא החל לשבור שיאים ב-1998, עם הסרט "שעת שיא" בו כיכב לצד כריס טאקר. הסרט הכניס 33 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון ורשם שיא חדש לחודש ספטמבר. הסיפור חזר על עצמו בקיץ האחרון עם "שעת שיא 2" שעולה כאן השבוע: 67.4 מיליון דולר גרף סרט ההמשך בשלושת הימים הראשונים להקרנתו, וקבע שיא חדש לאוגוסט וגם למכירות הכרטיסים הכלליות לסוף שבוע רגיל. אין ספק שצ'אן הצדיק את 15 מיליוני הדולרים ש"ניו ליין" רשמו לו על הצ'ק, ואחרי ההצלחה האחרונה זה לא יהיה מוגזם לצפות לראות אותו נכנס למועדון ה-20 מיליון.