שתף קטע נבחר

מזוכיזם בגוב האריות

גידי גוב לא ממש אוהב להופיע, בטוח שלא שתי הופעות בערב. הוא עלה לבמה עייף, משועמם, בוהה בקהל, ומלמל את "פרח". "תתעורר", צעק לו מישהו, ומייד אחר כך, נפתח "דרך ארץ", מופע הרוק הישראלי הטוב ביותר שנראה מעולם. ארי קטורזה משחזר

זה היה ערב מצחיק במיוחד, אבל מלא סתירות, פארדוקסים, אנרגיה בלתי-נלאית, אהבה ופארודיה עצמית. ואני לא מדבר על המופע הפנטסטי של יו-2 בפארק, או על המופע עוצר הנשימה של "סופר גראס" במועדון התאטרון, או קלפטון בוומבלי, אריק ברדון מ"האנימלס" ב"לונדון אסטוריה", או המופע הזוהר של קווין בפריז, ואפילו לא על המופע "מחכים למשיח" של שלום חנוך מול שלושים אלף צופים בפארק הירקון, שאותו אנצור לעד. אני מדבר על המופע הגדול ביותר שראיתי בחיי: "דרך ארץ" של גידי גוב משנת 1988, שהתקיים ב"צוותא" הדלוח, בואכה לונדון מינסטור, תל-אביב.
כמו כל ישראלי שגדל פה מתישהו בשלושים השנים האחרונות, יש בי סימפטיה בלתי נמנעת לגוב, כאילו היה חיית המחמד הרשמית של מדינת ישראל. אחרי הכל, כמו כמעט כולם, אהבתי אותו ב"דיזנגוף 99", כסולן של גזוז ובכוורת. אבל בכל זאת, אין לי אף תקליט שלו בבית. וכשאני נאלץ לבחור את ההופעה הטובה ביותר של חיי, מדוע, לכל הרוחות, אני מעז לבחור בממושקף, היורם, האיש שהעיד על עצמו כי הוא שונא להופיע יותר מכל דבר אחר?
אין לי מושג כיצד הגעתי לצוותא ולהופעה של גידי גוב. הייתי אז חייל בטירונות, או בקורס צבאי, משהו כזה. החברה החדשה שלי דאז גררה אותי לשם. היה חורף. אני זוכר עוד שבקיץ, לפני הגיוס, "שלל שרב" כבש את הרדיו. האלבום "דרך ארץ" התקבל בתחושות מעורבות. "ההפקה של לואי להב בומבסטית מדי", כתבו העיתונים על לואי השתלטן. איך הוא אילץ את גידי לשיר על רגל אחת. איך הוא יצר לו סאונד בגודל שהיה מפחיד גם את ברוס, ואפילו את ספקטור. מסכן גידי. אבל גוב החליט להפוך למקצוען, וזה היה המחיר שהוא נאלץ לשלם. כך או כך, הגעתי למופע נטול ציפיות, למעט מהבחורה שאיתה הגעתי.

מה קליינשטיין עשה שם?

מופע מוצלח תלוי בהצטלבותם של גורמים ותנאים מסתוריים, שבאים לכדי התפוצצות עזה ובלתי מוסברת, ובערב הנ"ל זה התרחש. את להקת הליווי של גידי איישו המתופף אלון הילל, הבסיסט בנצי גפני, הגיטריסט נאור דיין ועל הקלידים הופקד בחור צעיר בשם רמי קליינשטיין, שהיה לו אלבום בכורה מצליח ברזומה, אבל גם מופע כושל. הלהקה של קליינשטיין עברה ביחד סשנים ושנים של היכרות אישית. מספר חודשים קודם לכן, הצטרף אליהם בנצי גפני להקלטות של "ימי התום" של ריטה, ויחדיו הפכה הרביעיה הזו ללהקה רוק אימתנית שטרם נראתה בארץ, ואם יורשה לי, גם לא אחר כך. אלון הילל הוותיק, קליינשטיין וגפני היו ממש נהדרים, אבל הכוכב הגדול של הערב היה נאור דיין. פגשתי גיטריסטים רבים בחיי; רבים מהם חברים טובים, אחרים היו קולגות. ראיתי גם הרבה גיטריסטים גדולים בהופעה, אבל שום דבר לא ישווה לרמה שהופגנה באותו ערב. מעולם לא הצליח נגן גיטרה לקרוע אותי לגזרים כמו שעשה דיין. מוזר גם שלא התרגשתי יותר מאף גיטריסט רוק אחר אחרי המופע הזה.
מאחר ש"דרך ארץ" היה אלבום מצליח למדי, גוב הופיע בתדירויות גבוהות. ב"צוותא" הוא ערך מדי יום שישי שתי הופעות ברצף. כמו הצגות קולנוע. ואני נכחתי בהופעה השניה. גוב, כידוע, לא ממש אוהב להופיע, בטוח שלא שתי הופעות בערב. הוא עלה לבמה עייף, משועמם, בוהה בקהל ומלמל את "פרח". "תתעורר", צעק לו מישהו, ומיד אחר כך פתחה הלהקה, שהיתה כבר חמה מההצגה הראשונה, במופע הרוקנרול הישראלי הכי טוב שראיתי מעודי. כזה שמעמיד, בדיעבד, את משנתו הפארדוקסאלית של חמי רודנר – "אין רוקנרול בעברית" – באור מוזר.
בניהולו של קליינשטיין, השירים נעטפו מחדש ונהיו ממוקדים וישירים יותר. כאילו כל הבולשיט עף מהחלון החוצה. כולם מאוד הושפעו אז מיו-2 והגיטרות של דיין נעו לא אחת בכיוון הזה, אבל גולת הכותרת היתה קטעי הסולו שלו, שנלקחו מהמורשת של כל הגדולים: מבית הספר של דייב גילמור (סולו איטי ויפהפה ב"ילד מזדקן"), פיוז'ן עוצר נשימה ("את איתי") ורוקנרול מחשמל (כמעט בכל השירים), כשמעל המוזיקה צרח, פירפר והתעוות האיש עם משקפי היורם והקול הצרוד, שמתקשה להגיע לגבהים, אבל ניחן בנוכחות של בן זונה אמיתי.
בין לבין, סיפר גוב כמה מערכונים. אחד על מייקל ג'קסון, שני על ג'וקים והיו עוד כמה, אני לא ממש זוכר, וגם כמה בדיחות. אחרי שעה וחצי, כנראה משעמום, הוא כבר ניסה לסיים את ההופעה: "יאללה, חבר'ה, כבר בוקר, בואו נלך הביתה", אבל הקהל בשלו. באקט מזוכיסטי בלתי מוסבר, מתחנן שגוב לא יעזוב. הריטואל נמשך ונמשך ונמשך. בשלב מסוים, ממש נשבר לגוב והוא השאיר את הבמה לקליינשטיין, שביצע כמה מלהיטיו הראשונים. ככל שרצה גוב ללכת הביתה לישון, המשיך הגרוב להלום בעוצמה רבה יותר והגיטרות המשיכו באלתורים עילאיים ומשובחים. אחרי רבע שעה גוב חזר. המופע איים לעבור לפסים של בלגן מחריד. במבט מלא תחנונים של "תנו לי ללכת הביתה", שר גוב את "יו-יה" בביצוע בלתי נשכח, ירד מהבמה ונעלם.
מהלהקה האדירה הזו (שאגב, הספיקה להקליט את המופע לתקליט נחמד), למרבה הצער, לא נשאר הרבה. נאור דיין ניגן קצת עם ריטה, שלמה ארצי ודני סנדרסון ובכמה תוכניות טלוויזיה, אבל מעולם לא שיחזר את הישגיו מאותה תקופה. גפני נסע עם "איסתה", הרכב ג'אז ישראלי, לניו-יורק, ונבלע אי שם בחלל הגדול. קליינשטיין והילל המשיכו לעבוד ביחד, החליפו לא אחת נגנים ומכרו אלפים עם "תפוחים ותמרים", אבל שום דבר לא ישתווה להרכב האנושי הנדיר של אותו סיבוב הופעות. וגוב? הוא עשה עוד אלבום, תוכנית טלוויזיה מצליחה וכיום הוא עוסק בעיקר בבישול. המבט המשועמם חקוק על פניו לנצח.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
גידי גוב. המבט המשועמם חקוק
ארכיון ידיעות אחרונות
רמי קליינשטיין. אז עוד היתה הבנדנה
ארכיון ידיעות אחרונות
לאתר ההטבות
מומלצים