נפש אחות

המחשבה הראשונה של מתי היתה, וואו, איזה רעיון ענק למחזה, אני חייבת להציע את זה לסאני. היא גיחכה לעצמה. כל המחשבות זורמות לסאני וסאני איננו מלא. תשמע סיפור, שחקנית תיאטרון צעירה, נניח בת עשרים ושמונה, מגלה פתאום שהיא בהריון. שחזור מהיר מלמד אותה שלהריון הזה יש שלושה אבות אפשריים: אחד זה הבמאי שלה בהצגה שנמצאת עכשיו בדיוק לפני החזרות, שני זה מבקר תיאטרון בעיתון יומי גדול, שבשביל לסבך את הסיפור נחשב לאויבו המר של הבמאי, ושלישי, לא תאמין, השכן שלה ממול, שהוא במקרה הומו חמוד שגר בדירה עם בן זוגו. כן, הומו. מה אתה לא קונה. זה קורה. עובדה. מה אתה אומר? נכון שזה יכול להיות פיצוץ?

הכי טוב ללכת על קומדיה. תראה איזה פוטנציאל. הגיבורה מבינה מיד שאין מנוס מהפלה, אבל למה לא להשתעשע קצת? היא יכולה, למשל, לערוך לשלושת הגברים מין מבחן אומץ. לתפוס כל אחד בנפרד, לספר לו שהיא בהריון, שהוא האבא, ולראות איך הוא מגיב. תסכים איתי שזה המבחן האולטימטיבי. מה הם יעשו. מה הם יעשו. אני מהמרת שהבמאי, למשל, יתחיל להשתולל. הוא נשוי, שני ילדים, אשתו לא יודעת על הרומן, הוא בכלל החליט להפסיק אותו, מה הוא צריך את זה על הראש? רגע, מה אתה היית עושה במקומו?

מתי חייכה לעצמה. מה סאני היה עושה במקומו. שאלה טובה. סאני יעשה מזה מיד משחק תפקידים. כמו שהוא אוהב. אימפרוביזציה. במאי ושחקנית. קודם כל הוא ישאל, את בטוחה שזה ממני? הוא הרי יודע מה זה נשים. בעיתוי הנכון ובמקום הנכון אין אחת שלא תפתח את הרגליים. הוא תמיד אומר את זה, אז מי ערב לו שזה ממנו?

זה שלך, היא תגיד בטון צונן וענייני.

את בטוחה? השפתיים שלו חשוקות ועצמות הלסת אחוזות תזזית. כן, אני בטוחה. אני תמיד רושמת לי עם מי אני מזדיינת. שיתחיל להתייחס אליה ברצינות.

אז צריך לגמור עם זה, הוא יגיד. 'לגמור עם זה', לא 'לעשות הפלה'. שלא יהיה ישיר מידי.

מה פירוש 'לגמור עם זה', היא מיתממת.

נו, את יודעת, הפלה, הוא מתעצבן.

מתי הנידה בראשה לשלילה. אני חושבת שאני רוצה את הילד. סתם, שיהיה מעניין. סאני אוהב משחקים כאלה. הוא יודע להעריך את זה.

תראי, הוא אומר, אני מכבד את הרצון שלך, אבל את צריכה להבין את כל ההשלכות. זה לא פשוט.

אבל היא לא תיתן לו לצאת מזה כל כך בקלות. היא רוצה את הילד. על איזה השלכות אתה מדבר, היא שואלת, על החיים שלי או על החיים שלך?

סאני לא מתרגש. בואי נתחיל עם החיים שלך. את בת עשרים ושמונה, בהתחלה של קריירה מבטיחה בתיאטרון, מה את צריכה ילד על הראש? זה יעצור לך את הכל. אף אחד לא ירצה להתעסק אתך.

הוא מדבר בשקט, כמעט ברוך, כמו אבא, אבל היא לא תיפול שוב למלכודת הזאת. אני לא אהיה השחקנית הראשונה עם ילד בבית. תביא השלכה יותר רצינית.

בסדר, הוא מרסן את קולו, אבל היא מרגישה טוב טוב את הצינה הנודפת ממנו, מה עם ההצגה? ברור לך שאת לא יכולה להמשיך. אנחנו יודעים כמה רצית את התפקיד הזה.

רגע רגע, היא נדרכת. למה בדיוק אני לא יכולה להמשיך עם ההצגה? סאני מחייך אליה את החיוך הקר, שלא מגיע לעיניים, זה שמעמיד אותה תמיד על המשמר. כי אני לא מסכים לעבוד אתך במצב כזה. זה למה.

היא נבהלת. אז תעיף אותי, ככה, ברגע האחרון, לפני הקריאה הראשונה? אחרי שאמרת שאני דניאל שראית כל הזמן בדמיונך?

כן, כמו כלום. הוא ממשיך לחייך אליה, אבל הוא לא יודע מה מחכה לו.

גם היא מחייכת. אני לא בטוחה שזה כדאי לך. תחשוב רגע, איך תסביר את זה? אני יכולה לפוצץ את כל הסיפור. יהיה סקנדל גדול. תחשוב על הכותרות: "במאי הכניס שחקנית להיריון וזרק אותה מההצגה". אתה לא יכול להרשות לעצמך דבר כזה.

כאילו שהיא יכולה. בושה גדולה. כל התיאטרון יחגוג על הגב שלה. עכשיו היא רק צריכה לדמוע. אין לה שום בעיה להוריד דמעות מתי שהיא רוצה. רק צריך להתחבר לעצב הנכון. לפצע הנכון, כמו שסאני תמיד אומר. נגיד, לפעם ההיא בכתה ג', כשעמדה לפני כל הילדים וההורים באמצע ההצגה, וכל המילים ברחו לה, וכולם חיכו וחיכו, והיא שותקת, מאובנת מאימה, מסתכלת על אבא שלה, שרק יחייך אליה והכול יהיה בסדר, אבל הפרצוף שלו מתאדם מכעס, ואז הוא קם, יוצא מהאולם, ומשאיר אותה לבד עם הדמעות והבושה, הנה, היא כבר מיללת, וסאני, תפקידו לנגב לה את הדמעות, להגיד לה, די, מתי, מה זה הדמעות האלה, זה בסך הכל משחק, די תירגעי, בואי למיטה. יש לנו הצגה אמיתית לעשות.

מתי מחתה בתנועת יד חדה את הדמעות והמשיכה ללכת, מתרחקת במהירות מהמרפאה. זה לא משחק. הוא חייב להשאיר אותה בהצגה. השאלה באמת איך יוכלו לעבוד יחד. גם ככה זה נהיה נורא קשה מאז שהוא הודיע שהוא מפסיק את הרומן. חודש היא לא ראתה אותו ולא שמעה ממנו. ועכשיו ההריון. תראי כמה קונפליקטים, ואנחנו רק באבא הראשון.

עוד חצי שעה הקריאה הראשונה. "וידוי". סאני יהיה עצבני. תמיד בהתחלה הוא עצבני. מתי הרגישה את המתח מצטבר בשיפולי בטנה. תמיד זה שם. לפני כל פגישה. תמיד הוא עושה לה את זה. אף אחד אחר לא. גם כשהיו ביחד, ועכשיו על אחת כמה וכמה. ככל שהיא יותר רוצה אותו היא יותר מבוהלת ממנו. אולי להפך. ככל שהיא יותר מבוהלת ממנו היא יותר רוצה אותו. דווקא היא רוצה אותו, עם דגש על הדווקא.

היא נעצרה. תירגעי. זכוכית של חלון ראווה החזירה לה את דמותה, והיא סקרה אותה כאילו היתה אשה זרה. פנים רזים וחיוורים מידי. והצללים האלה מתחת לעיניים, שום קרם לא מצליח להסתיר אותם בזמן האחרון. כל אחד יגיד עליה ישר נוירוטית. אפילו אנורקטית. השיער דווקא בסדר, שחור, צפוף, נשפך גלים גלים, בלי סדר, רעמה שאפשר להתהדר בה וסאני אומר להתכסות בה. עיניים גדולות, חומות ירוקות. יש צבע כזה, עובדה. שפתיים עבות אבל משורטטות בעדינות, אפילו שמהמהירות לא מרחה כלום הבוקר. שגיאה גדולה. היא נראית לבנה כמו סיד.

הלאה. גוף נערי, בדיוק כמו שסאני אוהב. כתפיים צרות אבל ישרות וזקופות, חזה קטן מידי, מה לעשות, מזל שיש פוש-אפ. סאני תמיד צוחק על תסביך השדיים שלה. עוד לא פגשתי אשה שמרוצה מהשדיים שלה, ותאמיני לי שפגשתי הרבה, אמר לה אחרי הפעם הראשונה שלהם. והיא, כמו מטומטמת, שאלה כמה זה הרבה. שגיאה גדולה מאוד, כי הוא סיפר. וסיפר. וסיפר. עם כל הפרטים. ונהנה מכל רגע. היא זוכרת כל אחת. עם חלק היא אפילו נפגשת על אותה במה. סילביה, למשל. אתם לא מבינות שמה שחשוב לגבר זה הפטמות, לא השדיים, המשיך להרצות לה, ולך יש בלי עין הרע.

הזכרון דגדג לה פתאום. היא העבירה יד מהירה על החזה, להרגיש את הפטמה. אפילו דרך החזייה מרגישים שהיא עומדת. באמת בלי עין הרע, חייכה אל האשה בזכוכית. הסאני הזה יודע לבוא אל אשה, אין מה לדבר. היא נשמה עמוק רק בשביל לראות את החזה מתרומם. הלאה. סוודר הצמר האפור, הארוך, הסווה את הבטן השטוחה ואת המותניים הצרים, בקושי שישים סנטימטר, אבל לא את הרגליים הארוכות, הרזות, שעליהן גאוותה. פה היא יושבת חזק – מיני, מקסי, מכנסיים, לא משנה מה, היא תמיד תיראה טוב בגלל הרגליים האלה. וגם בגלל התנועה ההרמונית שלה, הקואורדינציה הנהדרת, שהופכת כל כניסה שלה למשהו מיוחד, "עוצר נשימה", כמו שכתב עליה פעם יותם צינוביץ. כמה מתוק מצדו.

מתוך "נפש אחות", הוצאת כתר, 310 עמ'.

"נפש אחות" הוא ספרו הרביעי של אהוד אשרי, סופר ועיתונאי, מחברם של "זה ייגמר בבכי", "בילי בלום אוהבת ככה" ו"משחק האמת והשקר"