מדהים כמו גשם סגול

במרתפי הזיכרון הבלתי יציב שלי אפשר למצוא שתי מגירות גדולות עם הטייטל "הופעות": אחת של הופעות שהייתי בהן, והשניה, גדולה ומכבידה לא פחות, של הופעות שפספסתי בגלל סיבות טכניות ארורות; המאורע ההיסטורי המוחמץ של חיי הוא הופעה של ה-Sugarcubes – הלהקה בה עשתה ביורק את קפצוציה הראשונים בעולם הפופ, זו שגילתה אותה לעולם. זה היה ב- 1988 מיד אחרי יציאת האלבום המבריק שלהם "Life’s Too Good", הם הופיעו במועדון המיתולוגי "ריץ" במנהטן, ואנחנו (אני וההוא שהיה בתוך האנחנו שלי אז) הגענו עד הפתח רק כדי לגלות המון ניו יורקי שנראה, לבוש ומודע לעצמו הרבה יותר משנינו. אותו קהל נפלא צבא על הפתחים בשקיקה לראות את התופעה המוזיקלית המדוברת בעיר באותם ימים. כמובן שלחפש כרטיסים קיימים בקופות היה חלק מאותה נרדיות כפרית נאיבית שלנו, ובאותו סטטוס, 200 דולר לראש עבור כרטיס מספסרים היה סכום לא בר-השגה עבורנו. להישאר בחוץ באותו לילה היו מהדברים היותר מכאיבים ומעוררי חרטה בתולדותי. כדי להוסיף על הפצע, יצא לי לראות הופעת וידיאו של אותו אירוע, והוא ראוי בעיני להיכנס לפנתיאון רגעי הפופ הגדולים של כל הזמנים.

נפח רגשי עצום

והיו גם החמצות אחרות: הופעה של להקת הפולק-בלוז קאובוי ג'אנקיז (“The Trininity Session) בניו יורק ב- 1995 (בגלל סופת שלגים, כמה אירוני); ורק בשנה שעברה דילגתי מבלי דעת על הופעה של הרכב הטריפ-הופ הנפלא "אטיקה בלוז" בלונדון.
אבל לצד הקלמזיות המביכה שלי – הגובה מחיר כבד – היו גם כמה רגעים נשגבים מהופעות שהותירו מדפים עמוסים בחוויות מסמרות פלומה עד היום. למשל מינימאל קומפקט ב- 1986 בסינרמה; או הופעה מפעימה של פיליפ גלאס ב-1987 בגן סאקר בירושלים, כמדומני; או "נערי המים" בליקוויד הישן ב-1985. אבל בראש הפירמידה של ההופעות האלו ניצב ערב אחד שבו אני מקפידה לנפנף כשעולה השיחה בנושא: ההופעה של האמן הידוע בשם פרינס ב-1988 במדיסון סקוור גרדן במנהטן.
למרות שראיתי את ההופעה בתקופה בה פרינס היה עדיין מכוכבי הפופ האמריקאים הגדולים, הנפח המיתולוגי של ההופעה הזו רק התעצם עם השנים, כשפרינס הפך לאחד המוזיקאים המשפיעים ביותר על זירת הפופ/סול/היפ הופ/ראפ. כמעט 14 שנה עברו מאז, ויש להודות שיותר משהזיכרון שלי מכיל את החזיון והפסקול המלא של ההופעה ההיא, הוא מורכב מפלאשבקים מעוררי ריגוש מהופעה של כוכב גדול שכל כך הערצתי החל מגיל 14. הרגע בו הגיח לבמה בלימוזינה לבנה, האופן הבלתי נשכח בו רקד והניע את גופו, התעלולים הפרובוקטיביים עם שילה אי., והשירים כמובן. פרינס הוציא אז את "Lovesexy" הפחות מוצלח, אבל כלל בהופעה גם שירים מ- “Sign o’ Times” ומעט – מעט מדי לציפיות שלי – גם מ-“Purple Rain”. רוב המופע הוא רקד עם הגב אלינו – עניין של מזל וכרטיסים מחורבנים – ועדיין, הכריזמה המחשמלת, הגרוב הסוחף, איך שהתקשיתי לשבת על הכיסא שם ולא חדלתי לקפץ ולזוז ולהניע, התעלולים הפירוטכנים וההפקתיים חסרי התקדים שלו, הביצוע ל-I Would Die 4 U, ושיאו של המופע בבלדה Sometimes It Snows in April הופכים את ההופעה ההיא לבעלת נפח רגשי עצום בהרבה מעוד נוסטלגיה. אין הרבה דברים שלא הייתי מוותרת עליהם כדי לחזור לשעתיים האלה עוד פעם.