היט דה רוד, ג'ק

"שבועה" היה אחת ההפתעות הנעימות הבודדות של פסטיבל הקולנוע בירושלים. שון פן, הבמאי, מוכר יותר כשחקן (הוא משחק ב"לפני שהלילה יורד" של ג'וליאן שנבל, המציג בימים אלה). הסרט כה הפתיע, מפני שהוא התרחש כמעט כולו במעמקי מצפונו המעונה של גיבורו, כאשר נופיה של מדינת נבאדה מובאים בו רק כמשל לנידחותו הנפשית הגוברת, כשהמטרה שלשמה הוא חי מתרחקת ממנו.

ג'ק ניקולסון הוא ג'רי בלאק, בלש משטרה במשטרת רינו, נבאדה. אנו פוגשים בו ביום פרישתו מהעבודה. חבריו עורכים לו מסיבת הפתעה וקונים לו כרטיס טיסה לחופשת דיג. באותו יום מתגלה בהרים גופתה של ילדה בת שמונה. ג'רי נשלח להוריה כדי לבשר להם את הנורא מכל. במהלך השיחה עם אמה של הילדה הוא נשבע לה - למעשה, נודר לה נדר התלוי בגאולתו האישית - שהוא יתפוס את הרוצח. מרגע זה, בלאק, שכבר אינו שוטר, פועל לבדו.

לתחנת המשטרה מובא בחור אינדיאני מפגר (בניסיו דל טורו, שלא מפסיק להפתיע), המודה באשמה ומתאבד. מבחינת המשטרה התיק סגור, אבל לא מבחינתו של בלאק. הוא מוותר על החופשה ויוצא לחיפוש שבמהלכו הוא מגלה שהרוצח פועל באופן סדרתי: הוא אונס ורוצח ילדות בלונדיניות בנות שמונה, הלובשות שמלות אדומות; מיקי רורק מופיע בקטע קטן וכואב כאביה של אחת הקורבנות. גם ונסה רדגרייב מרשימה מאוד בסצינה קצרה כסבתה של הילדה שנרצחה. אחרי שהוא כמעט נואש מפענוח הפשע, מגיע בלאק לחור קטן בהרים, שם הוא רוכש תחנת דלק ומתאהב בלורי (רובין רייט פן, אשת הבמאי), אשה צעירה שבעלה מכה אותה באכזריות. ללורי יש גם בת, בערך בת שמונה, בלונדינית, מהסוג החביב על הרוצח שאותו בלאק מחפש - אך כדי לא לפגום במתח שהוא מרכיב עיקרי בסרט, לא נביא כאן יותר מעלילתו.

ההישג של שון פן

"שבועה" מעניין כל כך בראש ובראשונה בזכות משחקו של ניקולסון. קשה לדמיין שחקן אחר שהיה מצליח לצייר את הדמות המורכבת הזאת בשפע כזה של הבעה ובדקויות כאלה של רגש. לניקולסון יש נטייה להתפרע ו"לעשות פרצופים" מול המצלמה; כאן, כנראה בגלל חברותו האישית עם פן, הוא מרסן ומצמצם את עצמו ומגלם את אחד התפקידים המורכבים והעמוקים בקריירה האינסופית שלו.

בחיפושו אחרי הרוצח, נודד בלאק במכוניתו על פני ארץ רחבת-ידיים - לא בכדי שתו?לים פה סיקוונסים ארוכים ויפים של הצלם כריס מגנס, המוקדשים רק לתיאור נופיה המרהיבים של נבאדה - אך למרות שהוא גומא אלפי קילומטרים, הנדר שנדר בתחילת הסרט לאמה של הילדה שנרצחה, אינו מרפה ממנו. וכך הופך הסרט, דרמת פשע במקורו, גם לסרט מסע קלאסי; כזה שבו התנועה הפיזית היא רק המחשה, פועל יוצא של המסע הפנימי, בדרך להשגת שחרור אישי; כך למשל היה גם ב"תלמה ולואיז" וב"פריז טקסס".

ההישג המשמעותי ביותר של הסרט הוא זה של פן עצמו, שזהו סרטו הארוך השלישי; הוא לקח תסריט לא פשוט, שעובד מתוך ספר של המחזאי השוויצרי פרידריך דירנמאט, קיבץ סביבו חבורה מרשימה ביותר של שחקנים משובחים (ביניהם, כאמור, אשתו ואף אמו המבליחה פה לרגע בתפקיד מזכירתו של ניקולסון) והפיק מכולם תפקידים רגישים ומפורטים מאוד. פן גם מספיק בטוח בעצמו והוא גולש ללא חשש לסיקוונסים שהיו יכולים להיחשב לארוכים, מופשטים ומהורהרים מדי. אך גם אלה אינם פוגמים לא במתח ולא בקצב ומוסיפים ליצירתו נפח ויזואלי ודרמטי משמעותי.

***

"שבועה". בימוי: שון פן. תסריט (עפ"י רומן מאת פרידריך דירנמאט): יז'י קרמולובסקי, מרי אולסון קרמולובסקי. שחקנים: ג'ק ניקולסון, בניסיו דל טורו, הלן מירן, ונסה רדגרייב, מיקי רורק, סם שפארד, הארי דין סטנטון