ישראלי, דבר אנגלית!

לרגע זעיר אחד בסוף שנות ה-60 נגע הפופ הישראלי בפופ הבריטי ונשמע כמותו. אריק אינשטיין, שלום חנוך, מישה סגל, הצ'רצ'ילים, עוזי והסגנונות - כולם העתירו עלינו פזמוני פופ שנשמעו כמו להיטי פסיכדליה קלה, מהסוג שכיכב במצעד הבריטי באותן שנה-שנתיים הזויות. שירים כמו "האדון הדוקטור" ו"מכופף הבננות" יכולים היו להיכתב על-ידי סיד בארט או סטיבי וינווד המוקדמים; מישה סגל כתב שירים שהיו יכולים להתקבל בברכה על ידי אגדות רוק אמריקאיות כמו טים באקלי, והצ'רצ'ילים מקובלים גם היום על אספנים אירופאים כפסיכדליה פרופר, עם הנגיעות המזרחיות של חיים רומנו - האופנתיות כל כך לאותן שנים (עיין ערך קליידסקופ).
רגע זעיר וזהו; רגע שחזר פעם נוספת עם פורטיס ואחר כך עם מינימל קומפקט בראשית שנות ה-80 ונעלם אף הוא לטובת התגבשות רוק עברי עם יתרונות משלו, כבניית מסגרת סבירה להגשה בעברית. עם עיבוי ושימון הצליל, ובמידה מסוימת עם השיחרור מהחקיינות, נעלם גם התום המסוים, שחסר לעיתים ברוק הישראלי. נעלמה חדווה מסוימת, שעד כמה שנשתדל לפרגן, לא תמיד עוברת ביצירה בשפה העברית. המחשבות האלו חולפות לעיתים כשנתקלים בתופעות כמו רוקפור ושי נובלמן, שמתעקשים על שירה באנגלית ועל יצירת מציאות מדומה, כמו הייקים של שנות השלושים שקיימו בארץ תרבות גרמנית כאילו מעולם לא עזבו את מכורתם האמיתית.
אלא שרוקפור ונובלמן יצרו אלבומים מהטובים שהוקלטו בשנה החולפת, וזה של נובלמן לא יורד אצלי מהמערכת כבר מספר חודשים. תענוג אמיתי של יוצר מחונן, שגייס לטובתו את ההיסטוריה של הפופ הבריטי, עם שלל איזכורים וציטטות מהשנים בהן היה קרנבי סטריט עמוס בנערים שלבשו מדי אדמירלים צבעוניים וצילינדרים מקושקשים, ושיבצו בממתקי הפופ שלהם אבובים וכלי נשיפה חדים, ימים עם הפרדת סטריאו מודגשת וסאונד עמוס תיזמורים, והמון-המון "טרבל".
נובלמן ורוקפור זכו לכל שבח אפשרי מהביקורת, ואף להשמעות בתוכניות כמו "הקצה" והשעה היומית של קוטנר. אבל הם נשארו תופעות תמוהות, לא מסתדרות עם סדר היום הנוקשה של הרדיו הישראלי ושל הממסד המוזיקלי. רק עכשיו, בסיכומי סוף השנה של אתר המוזיקה "מומה", החליט קוטנר בתבונה לכלול אותם כמועמדים למצעד. בתחנה בה קוטנר משדר, גל"צ, ובסמרטוטון המקביל, גלגל"צ, החליטו שלא, ובתשובה מתנשאת לעיתון "העיר" לא טרחו לנמק וכרגיל ניערו את הטרדנים, שמעיזים לחלוק על דבר אלוהים חיים מיפו. אני מקווה לטובתנו שהיוצרים הנדירים הללו יזכו להיכנס ללבבות כפי שהצליחו להכנס לליבי להתנחל שם ולגרום לי אושר יומיומי.

דינוזאור ג'וניור למתקדמים?

ואם באושר עסקינן, היום (יום שני, 27 באוגוסט) יוצאים (בעולם, עדיין לא בארץ) שלושה אלבומים עם פוטנציאל מרשים לענין. ביורק, שהפכה אמנם נודניקית לא קטנה, אבל כדרכה תצליח כנראה לזעזע אחרי שיעבור ההלם וידחוק את הגועל הראשוני, כפי שקרה לפחות בשני הדיסקים האחרונים שלה. אלבום שני ומסקרן יותר הוא החדש של ניו אורדר, שחוזרים אחרי הפסקה של שמונה שנים - אלבום שכבר זכה לקבלת פנים אוהדת מהביקורת הבריטית; והשלישי שמתנגן עכשיו ברקע הוא "All Is Dream" של מרקיורי רב, שלוש שנים לאחר יצירת המופת שלהם "Deserters Songs", אלבום ששבר כל סופרלטיב ביקורתי אפשרי כשיצא, ואיפשר לחבורה הניסיונית מבאפלו, ניו-יורק, להשתלב במיינסטרים אחרי שנים בהם תיפקדו כסוד שמור של אניני טעם.
התיזמורים העשירים עם ניחוחות הפסיכדליה שהרעימו מעל קולו הקטן והמיוסר של ג'ונתן דוניהו, הזמר וכותב הטקסטים הפראנואידים, חוזרים גם באלבום הנוכחי, והם מספרים הפעם סיפור עצוב, שבחלקו יכול לשמש כמחווה לג'ק ניטשה, מלחין גדול שאמור היה לעבוד עם הלהקה על האלבום ומת בטרם עת. ניטשה, מלחין ומתזמר שעבד עם פיל ספקטור האגדי, סוני ושר, המאנקיז, באפלו ספרינגפילד, ניל יאנג, קפטן ביפהארט, מיק ג'אגר, רנדי ניומן, ונודע בעיקר במוזיקה שהלחין לסרטים כמו "מגרש השדים ו"קן הקוקיה", אמור היה לעבוד על האלבום ולהעשיר אותו בתיזמורים שהעניקו לו את תהילתו. אלא שלפני שמרקיורי רב התקבצו באולפן הביתי שלהם, הממוקם בהרי הקטסקיל ומנוהל על ידי דייב פרידמן (שעובד גם עם "הפליימינג ליפס", להקת הלווין של המרקיוריס), מת ניטשה, והבחירה נפלה על טוני ויסקונטי, אגדת הפקה לא פחותה בחשיבותה, שהרזומה שלו משתבח בשמות כמו בואי, טי רקס, החונקים, ג'נטל ג'ייאנט, בומטאון רטס וליזי הרזה.

אולי האלבום קצת יגדל עלי

עם ההיסטוריה הזו, אין פלא שהאלבום, שכבר זכה לביקורות מפרגנות בעיתונות הרוק, נפתח בתזמורת מלודרמטית עם מלודיות שמזכירות אכן מוזיקה לסרטים (בעיקר "אתה חי רק פעמיים", מהמוצלחים בסדרת סרטי ג'ימס בונד) וממשיך עם השירה הענוגה של דוניהו, שדומה לניל יאנג מצונן. הפסיכדליה סבוכה ומודגשת הפעם, ושיא רודף שיא עד כמעט להתמוטטות. מה שנשמע בהתחלה כנידנוד בכייני מצליח לרגש, גם אם אינו מגיע לחדות ולמיקוד של האלבום הקודם. לרגעים נשמעים מרקיורי רב כמו שאריות של דינוזאור ג'וניור מראשית שנות ה-90, לפרקים הם מעין להקת המשך לנירוונה - לא האלה מסיאטל, אלא להקת הפסיכדליה באותו שם מסוף שנות ה-60, שנודעה בתיזמורים עשירים וצליל ענוג וקסום (וגם הוציאה מתוכה את המפיק כריס תומאס, עוד חבר בפנתיאון מפיקי העל של הרוק), אבל רוב הזמן הם נוגעים ללב. אם נשווה את מרקיורי רב ל"בטא בנד" ול"סופר פרי אנימלס", חסרה להם התעוזה, המעוף והסאונד המיוחד, והם נסמכים יותר מדי על כוחות חיצוניים ששולטים ביצירה שלהם.
אבל אני זוכר חסד ללהקה הזו, שנראתה כמו חבורת הירואין שיק במכנסי עור שחורים כשהופיעה לפני שנה בסינרמה. אני זוכר גם את הקסם והרצינות שבהם הצליחו להעביר את המוזיקה הלא קלה הזו מעל הבמה, ושמח לשמוע אלבום שאמנם אינו מושלם, אך מתקרב - וכמה כאלה כבר יוצאים היום? עוד שבוע אחליט אם מדובר באלבום המשך הכרחי, שלא עומד בציפיות נוכח היצירה הגדולה הקודמת, או שהוא יכבוש אותי כפי שעשה הקודם. מבטיח לדווח.