שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מנוול, פחדן, שקרן, גנב – אבל ברכט

    היא היה גם זייפן, נצלן, צבוע ואנטישמי. אריאנה מלמד על הביוגרפיה של ברטולט ברכט, שתורגמה עכשיו לעברית

    הוא היה גנב, רמאי, שקרן, זייפן, נצלן, פחדן, צבוע, אנטישמי, פלגיאטור. הוא לא הרבה להתרחץ. הוא זיין כל מה שזז ובז לכל מי שזיין. הוא אהב להציג את עצמו כמשורר מהפכן ועני, אבל בחשבונות הבנק שלו בשוויץ רבצו מליונים, וחליפות-מאו שלבש נתפרו ממשי טהור. תכירו: ברטולט ברכט, האיש, המצפון הקולקטיבי, האגדה והשקרים. עכשיו גם בעברית, בביוגרפיה "חייו ושקריו של ברטולט ברכט" מאת ג'ון פיוג'י. (הוצאת זמורה ביתן).
    פיוג'י הוא מומחה לברכט שבילה שלושים שנות אובססיה עם הנושא שלו. רק אחרי נפילתה של חומת ברלין יכול היה להגיע למסמכים שהמשטר הקומוניסטי סיווג כסודיים ביותר. ב- 1994 הביוגרפיה ראתה אור באנגלית, ולא השאירה מקום לספק: גדול המחזאים במאה העשרים היה – בשתי מילים – חתיכת נבלה. ומה יעשו המעריצים, ואלו שראו בו את קולו הזועם של המצפון, ואלו שאוהבים את המחזות שלו, כשיגלו שהוא לא בדיוק כתב אותם?
    ברכט אינו היוצר הראשון שנחשף כאיש מאוד לא נעים. הרימון האמיתי שפיוג'י זורק בספר הוא שברכט היוצר אינו אלא פיקציה מורכבת וסבוכה, מפני שהוא לא כתב במו ידיו, וודאי לא לבדו, את "אופרה בגרוש", "מהגוני", "ארטורו אוי", "מעגל הגיר הקווקזי", "אמא קוראז'," "הפי אנד", וגם עשרות מתוך השירים, המאמרים, הסיפורים הקצרים שהופיעו תחת שמו, לא היו שלו. "הכריזמה שלו מהפנטת כמו הפאשיזם עצמו", כתב עליו וולטר בנג'מין, שהקדיש ספר לשיחות עם ברכט.

    יקירתי המעונה – איפה הרהיטים?

    בשירתו הקפיד לשדר דימוי של בן-עניים פרולטרי, אבל הוא נולד למשפחה אמידה ביותר. כבר באמצע שנות העשרים של המאה היה המחזאי המתחיל נושא מרתק לרכילות. היו לו שלושה ילדים משלוש נשים שונות. את כולם הקפיד לשכוח ולזנוח ללא אפליה.
    אליזבת האופטמן, מתרגמת צעירה ומוכשרת, כתבה לו את "מהגוני". גם את השיר "ירח אלבמה" הנצחי. למה? כי הוא הבטיח לה שיינשא לה, שיחד יעבדו לנצח, שחצי מהתמלוגים יהיו שלה, ועוד טען – וצדק – כי לאשה קשה להגיע לקדמת הבמה בגרמניה, ולכן הוא ישמש כ"פרונט". הוא לא מימש אפילו הבטחה אחת.
    "הגברת האופטמן עובדת עכשיו על איזו אופרה קטנה בגרוש", אמר ברכט למלחין הנס אייזלר. פיוג'י קובע: התרומה היחידה כמעט של ברכט להצלחה המסחררת היא השיר "מקי סכינאי". כל היתר – האופטמן, וברכט גנב גם את התמלוגים שהובטחו לה בחוזה.
    בינתיים נישא להלנה וייגל, אבל המשיך לתבוע מהאופטמן נאמנות ללא תנאי. כשגלה מגרמניה ב- 1933, הוא דרש ממנה להישאר שם, למרות שהיתה קומוניסטית, למרות שעברה שבוע של עינויים במרתפי הגסטפו. מן המכתבים ששלח לה התברר מה איכפת לו: "מתי כבר יגיעו כתבי היד, הרהיטים והעתיקות?"
    המצפון של גרמניה כתב בסוף מלחמת העולם השניה: "עכשיו, כשיש ליהודים את שישה מליוני המתים שלהם, אולי כבר יניחו לנו לנפשנו". בזמן המלחמה סירב בעקביות לתרום הפקות של מחזות שלו לצדקה, לטובת פליטים יהודים. וגם העדרה של האופטמן לא הציק לו במיוחד, כי הוא מצא כותבת צללים מוכשרת ממנה: גרטה שטפין. היא אחראית לגרסאות הראשונות של "מעגל הגיר הקווקזי", "גליליאו", "ארתורו אוי", "אמא קוראז'". היא עיבדה את "אופרה בגרוש" לרומן, תרגמה בשבילו שירים סיניים, דאגה שיקבל את התמלוגים שלו מברית המועצות בדולרים כמו שדרש, ובכל פעם שנזקקה לניתוח ריאה – היא היתה חולת שחפת – הוא טען שאין לו אגורה. "ילדתי המסכנה", אמרה אשתו של ברכט, השחקנית הלנה ויגל, לגרטה שטפין: "תעזבי את המנוול". היא מתה משחפת ב- 1940.

    עמי האוהב והסובל – איפה הווילה שלי?

    ברכט כבר היה בדרך לאמריקה, לא לפני שדאג לעניני כספים באירופה והצליח לגנוב תמלוגים שהגיעו לקורט ווייל, להאופטמן, לשטפין. בהמשך עשק כך את המחזאית הלה ויליקי. הוא גנב ממנה את "פונטילה".
    אחר כך פגש את רות ברלאו, עיתונאית מוכשרת, עצמאית, דעתנית, פמיניסטית ונשואה. היא נפרדה מחייה והצטרפה לקרקס הנודד של ברכט, שגלה בסן פרנסיסקו. מכתבי היד של שטפין עיבדו השניים את המחזות: אבל לברלאו חסר הברק הלשוני שאפיין את שטפין, וברכט החל להידרדר לחיי חוסר מעש.
    כשעידן מקארתי החל, ברכט היה מטרה נוחה. הוא הבטיח שלא יעיד בפני הוועדה שבדקה "פעילות אנטי-אמריקנית", אבל השתפן וגם שיקר. הוא אמר שמעולם לא היה חבר במפלגה הקומוניסטית.
    בכל פעם שהיתה לו הזדמנות לעשות מעשה פוליטי אמיץ, ברכט בחר לשתוק ולהתקפל. כך לא הגן על חבריו שנעלמו בטיהורים סטליניסטיים, לא תמך ביהודים, לא תקף את סטלין בפומבי, לא העתמת עם מקארתי.
    הוא לא אהב את אמריקה וביכר לחזור למזרח ברליו, בחסות ובתמיכה של ידידיו הקומוניסטים שביקשו להציגו כחלון ראווה של תרבות נאורה. הוא התאים לתפקיד, וכשמליוני ברלינאים רעבים חיפשו אוכל בפחי אשפה, ברכט שוכן בווילה בת 14 חדרים וקיבל שתי לימוזינות, נהגים, משרתים ותיאטרון משלו. אל "האנסמבל הברלינאי" הוזרמו תקציבים שערורייתיים מטעם השלטונות. ברכט רדה בכל מי שעבד איתו. הוא דרש בתוקף לזיין כל שחקנית צעירה וחדשה, כתנאי לליהוקה בתפקיד. הוא הרחיק מעליו את רות ברלאו, שיצאה מדעתה. טובי הפסיכיאטרים של מזרח גרמניה השתיקו את הסיפור, וגם את נסיונות ההתאבדות שלה. בתמורה, הוא היה הכלבלב הפוליטי הצייתן של השלטונות, ושחרר הצהרות פציפיסטיות, הומניסטיות ושוחרות-שלום כל אימת שנדרש.
    אגדת ברכט טופחה במערב ובמזרח גם יחד. רק שבמזרח דאגו לטשטש ולהעלים את עקבותיו של האיש האמיתי מאחורי האגדה. אפילו כשמת, נעתרו לבקשה התמוהה שלו: הוא פחד להיקבר בעודו בחיים, לכן נעצו הרופאים פגיון בליבו.
    נשארנו עם האגדה, ועם אוסף ענק של יצירות מבריקות. פיוג'י אינו מסביר מדוע ברכט נהג כפי שנהג, ומשום כך נשארנו עם מנוול לא-מפוענח. גם הביוגרפיה הזאת לא תעניק לברלאו, לשטפין, להאופטמן את מה שמגיע להן באמת: קרדיט מלא על היצירות שלהן. מאוחר מדי. עבורנו, מ"מהגוני" ועד "מעגל הגיר הקווקזי", הכל יישאר כ"יצירות של ברכט". מנוול, שקרן, גנב, אבל ברכט.

    הביקורת מבוססת על הכתבה "לקח את כל הקרדיט" מאת אריאנה מלמד, שהתפרסמה בעיתון "העיר" ב-7 באוקטובר 1994.


    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים