איך אפשר?

משום שגם בשנים האחרונות לא ניכר כל שינוי דרמטי במצבם של ילדיי - הם מוסיפים להמתין כפוטנציאל נוזלי באזורים הפחות צחיחים של גופי - אני יכול רק לקנא, ולא לקנא, במי שמשגרים היום את מימושו המוצלח של הפוטנציאל הנוזלי הפרטי שלהם למקומו המוכתב בבית-הספר הסמוך. אני מעדיף, לפחות היום, שלא לקנא.
תמהיל של אמפתיה, צער והשתתפות הוא ההיצע היחיד שלי היום לטובת מי שעסוקים - לכאורה לשמחתם - בגידול טף. אני מניח כי אתה צריך להיות פאטאליסט מוחלט או בעל יכולות הדחקה אולימפיות על מנת לאהוב את ילדיך ולהניח להם לגדול כאן כעת. פאטאליזם ויכולת הדחקה הן שתי תכונות ההישרדות ההכרחיות, ובוודאי הנפוצות, בישראל של עכשיו. אני מתקשה - למעשה, רחוק מלהיות מסוגל - להעמיד את עצמי במקומם. דרגות החרדה, החמלה והצער המשמשות במינונים משתנים בחייהם של מאות-אלפי הורים לילדים בישראל 2001 לא יכולות היו להיות מנת חלקי. הייתי, מן הסתם, בוחר לעזוב, ולו מכיוון שאיני מסוגל, ברמה הלהטוטנית, לעצום את עיני, לאטום את אוזניי ולסתום את אפי בו-זמנית.
האם הייתי יכול, אני תמה, לשבת בנינוחות הסבירה שלי מול המסוף במקום עבודתי בשעה שילדיי נשלחים להסגר חינוכי בו יהיו חשופים, בשש השעות הבאות, לאלימות פוטנציאלית (ולרוב גם ממומשת) מכל סוג ומין? האם ההתנגשויות האתניות האינסופיות בחצרות כל בתי-הספר שלנו - מהאומללים והעניים שבהם ועד לצמרת השמנת - יצליחו שלא להתיז ריקושטים שיפצעו את ילדיי? מי יהיה הבן-זונה הראשון שייטפל אליהם והאם יהיו בידיי הכלים למגר אותו בטרם ייגרם נזק? והאם בכלל אדע על כך? האם ילדיי יעזו לספר לי? כמה מאבטחים ייאלצו ילדיי לעבור במסלולם היומי פנימה, כמה תרגולי מילוט מפחידים וכמה כל זה יעזור מול זדון אמיתי בזמן אמיתי? מי יהיו הכשלונות התעסוקתיים מתוצרת מערכת החינוך הישראלית בעירבון מוגבל-שכלית שימונו לחנך את ילדיי? האם יימצא ביניהם ולו אדם אחד בעל שיעור-קומה סביר שייתן להם פריט מחשבתי, אינפורמטיבי, עקרוני בודד אותו יקחו איתם הלאה? מה עושה כיום חצר בית-הספר הישראלי הממוצע לילד שקט, חולמני ומתבודד, כפי שהייתי בעצמי? האם יש ביכולתה להניח לו לנפשו כפי שהיתה לי הזכות?
אני מתקשה להאמין. מנקודת מבטי כצופה מן הצד, חצר בית-הספר הישראלי היא כרגע עיירת אקדוחנים הנשלטת בידי שריף אדיש ומושחת, כשמדי הפסקת צהריים מתקיים שוב הדו-קרב האחרון. מוטב לשלוף ראשונים, עדיף שלא להתקרב לרוב הטיפוסים, רצוי שלא לדבר שלא לצורך, ומוכרחה להיות לכם ידיעה בסיסית לפחות בתפעולו הסביר של נשק להגנה עצמית. מצד שני, עם קצת מזל ועזרה מלימור לבנת, יכולים ההורים לצפות לשיפור ניכר בהמשך השנה, כשהילדים יחוייבו לפתוח כל בוקר בזיוף ההימנון הלאומי או בתלבושת אחידה בצבעי הדגל.
חזרתם של ילדיי הפוטנציאליים משש שעות האינדיאנה ג'ונס היומיות שלהם תהיה מוכרחה להתבצע בנתיב הקצר והמהיר ביותר, ללא עיקופים, ללא עיכובים וללא כל זכויות, בדיוק כמו המסלול הקצר והמתוח המוביל אותי מביתי, דרך מספר צמתים שאין לדעת מתי יתפוצצו, למקום העבודה. הדבר האחרון שאתם מוכנים לאפשר לילדכם כיום הוא התברברות בדרכים. נאמנים למורשת הסובייטית הוותיקה, לפיה כל התקהלות של יותר מחמישה אנשים במקום ציבורי בישראל העכשווית הוא סכנה ברורה ומיידית, תיאלצו לגרום לילדיכם להבין כי מוטב לו להתרחק.
מוגפים בבית, ייאלצו ילדיי להסתפק בבייביסיטר האלקטרוני מתוצרת חברות הכבלים ובמזון המוחדר ישירות לגופם באמצעות שליחים. יציאות, סרטים, קניונים, מועדונים, חוגים, הסתובבויות בשדות או בדרכים - אתם יודעים כי מערכת העצבים שלי, שלכם, לא תאפשר זאת. מרכזי הערים שלנו אינם עוד כרי מרעה הוגנים לילדים, ואתם פשוט מסרבים, ובצדק, לסיים את היום בהתרוצצות-אמוק היסטרית על פני רשימה שמית של נפגעים באיזה חדר מיון.
האם הייתי יכול לבשר ואז לנמק הכל לילדיי, תוך הבטחה כי בהגיעם לגיל 18 כל זה ייפסק לטובת הצטרפותם לכוחות הלוחמים במשרה מלאה? האם ביטולה המחודש של הילדות בתרבות המערב נועד להתחיל מחדש דווקא בישראל? כרגע נדמה שכן. אם וכאשר ייצאו ילדיי מן הכוח אל הפועל, סביר כי ארטיב את אצבעי ואניף אותה באוויר לרגע לא ארוך מדי, רק על מנת לאשר כי הרוחות נושבות להיכן שנושבות, וכי מדובר ברוחות המלחמה הידועות. לא אחכה לזמן בו יוכלו הילדים לקבל או לדחות את הסבריי, ואגיע בהקדם לשגרירות הזרה הרלוונטית, תוך שאני נחמד לכולם באופן מופרז ונימוקיי לקבלת ויזה פרמננטית ערוכים בקפידה ועומדים בכל מבחן מציאות סביר.

הכותב הוא עורך התרבות ב-Ynet. המאמר מבטא את דעתו הפרטית ואינו משקף את עמדת המערכת