למה אין מחתרת

בראשית שנות ה-80 כמעט ולא היה טרור פלסטיני בתוך ישראל, אך בארץ ישראל השתולל גל גדול של אלימות יהודית לאומנית. דוד בן שימול ירה טיל לאו על אוטובוס ערבי גדוש נוסעים. חבורות של אוגרי רימונים ופצצות שביצעו או עמדו לבצע פיגועים בערבים ובמסגדים נחשפו בזו אחר זו: "כנופיית עין כרם”, “כנופיית ליפתא”, “מחתרת ט.נ.ט”. לבסוף נחשפה “המחתרת היהודית”, אחרי שכבר הספיקה לקטוע רגליים של ראשי עיריות בגדה המערבית ולהטמין פצצות באוטובוסים ערביים במזרח ירושלים. במקרה אחר כוון הטרור היהודי הלאומני נגד יהודים. יונה אברושמי, שטען לימים כי הושפע מההסתה נגד השמאל, זרק רימון לעבר מפגיני “שלום עכשיו” והרג את אמיל גרינצוויג.

ב-11 חודשי האינתיפאדה הנוכחית נרצחו חמישה פלסטינים בשטחים, במה שנראה כפיגועי נקמה של יהודים. מחתרת יהודית חדשה? אפשר להעריך שלא. בהשוואה לפעילות הפלסטינית האלימה שגרמה בשנה האחרונה למותם של 160 ישראלים, ובהשוואה לשנות ה-80, נראית הפעילות היהודית האלימה הלא-ממשלתית, ספורדית ולא מאורגנת.

ההסבר לשקט היחסי של הימין הקיצוני דווקא בימים אלה פשוט. למתנחלים אין היום אינטרס אמיתי לקלקל את שעת החסד שנקרתה להם לאחר שבירת הכלים של אוסלו והתפרצות גל האלימות הנוכחי. למרות הקשיים הביטחוניים נהנים המתנחלים מרנסנס תקשורתי, ואפילו מחיבוק פתאומי של אינטלקטואלים רבים. כאשר הטרור הפלסטיני בתוך ישראל מטשטש את הקו הירוק ומחזק את טענתם ש”יש"ע זה כאן”, זו שעתם הגדולה. כאשר הציבור בישראל מעניק לראש הממשלה ולמלחמת שלום ההתנחלויות אחוזי תמיכה מדהימים, יהיה זה טירוף מצדם לעורר את דעת הקהל נגדם. כאשר הסיבה והמסובב כבר התבלבלו בעיני רוב הישראלים וחרב הפינוי בזמן הנראה לעין כבר אינה מאיימת על ההתנחלויות, אין למתנחלים אינטרס לעורר את הפחדים הישנים. ראשיהם אינם מטורפים והם מצליחים לכפות את גישתם גם על מרבית הקיצונים שבקרבם.

מחתרות העבר קמו כדי לעשות את “העבודה המלוכלכת”, שהממשלה לא רצתה לקבל על עצמה. עכשיו, בראיון טלוויזיוני, גינה אהרון דומב, מראשי המתנחלים, את הרצח האחרון של פלסטיני בחיזמה. "אסור ליהודים לקחת חיים של אחרים", אמר. לרגע נדמה היה שיסביר כי זה תפקידו של הקב"ה בלבד, אבל נימוקו היה שונה. "זה התפקיד של הממשלה", אמר.

ואכן, טילי אפאצ'י רודפים את בכירי הארגונים הפלסטיניים עד לשולחנות העבודה במשרדיהם. כוחות צה"ל בגדה וברצועה מבצעים פעולות יירוט, סיכול, חיסול, חישוף, תגמול, הענשה והרתעה, שמותירות את הוראות החוק הבינלאומי כהמלצה בלבד. במצב כזה מי צריך מחתרת יהודית, שיודעת, לכל היותר, להפעיל מנגנוני נפץ תוצרת בית? הרי ממשלות יודעות טוב יותר ובאופן מוצלח יותר איך לקחת חיים. לא החבר תת-מקלע ולא הרימון המחתרתי אפקטיביים עכשיו. רשות הדיבור נתונה לפצצה החכמה ולממשלה האווילית.

לפיכך אפשר להירגע ולהניח שבינתיים אין מחתרת יהודית של ממש בשטחים. אבל אין ספק שהיא קום תקום. זה יקרה ביום שבו יצליחו מחרחרי השלום לחדש את המו"מ המדיני עם הפלסטינים.

יזהר באר, מנכ"ל עמותת "קשב"; לשעבר מנכ"ל "בצלם"