פרא

האגדה על בונור וקיה

נסיך אחד אהב נסיכה, והיא אהבה אותו.

בימים הרחוקים ההם העולם היה הרבה יותר קטן והרבה יותר גדול. בממלכה ממוצעת היו שש משפחות מורחבות, אבל השמועות סיפרו על ממלכות שמשך חיים שלם לא יספיק כדי לנדוד אליהן.

לנסיכה קראו קַיה.

לנסיך קראו בּוֹנוֹר.

בימים הרחוקים ההם, הנסיכים והנסיכות והאבירים והמפלצות לא ידעו שהם גיבורים של אגדה. הם אהבו, נלחמו ומתו לפי הצורך, וחרטו בחלל שנותר אחריהם נתיב אחד עמוק, תבנית משותפת לכל האגדות וגם לכל חיים בני תמותה:

פרק ראשון - נסיך אוהב נסיכה, נסיכה אוהבת נסיך.

פרק שני - כוח אפל ומרושע מפריד ביניהם.

פרק שלישי - הכול אבוד.

פרק אחרון - האהבה מנצחת.

ככה זה קרה, שוב ושוב ושוב. רק בדיעבד אנחנו מזהים את הדגם. אבל באותם ימים, כשנסיך אהב נסיכה, לא עלתה על דעתו האפשרות שכוח אפל ומרושע יפריד ביניהם. הוא לא הכיר אגדות. ולכן, האהבה שלו היתה חזקה ותמימה ומוחלטת יותר מכל אהבה שאנחנו מכירים. זאת היתה אהבה בלי גרגר אחד ויחיד של פחד, חשדנות או דאגה.

בפעם הראשונה שבונור ראה את קיה, העולם עצר מלכת.

זה לא ביטוי ספרותי.

כשבונור הבחין בקיה עולה מגדת הנחל, פרסותיו של הסוס שלו נלכדו בתוך דבק בלתי נראה, והוא נותר תלוי באוויר; עלי כותרת שנשרו משיח ורדים פראי סמוך קפאו באוויר, ארוגים בשתי וערב של אור וריח; רוח האביב, שעד לפני רגע אילצה את בונור לרכוב בראש מורכן ובעיניים מושפלות, השתהתה עכשיו על לחייו כמו כף יד אמהית; וטיפת מים אחת נותרה תלויה על תלתל מעל למצחה של קיה, כבדה ובשלה להתנפץ על רגליה היחפות. הטיפה הזאת תישאר שם לנצח, גם שנים אחרי שהעולם יחזור להסתובב; אחרי שבונור יאבד את קיה, אחרי שרֶשע וכיעור ימחקו את כל הצבעים כולם. בכל פעם שבונור יעלה מן האוב את תווי הפנים ההם, ראשונה תעלה הטיפה, עם הקשת המושלמת הכלואה בתוכה, ורק אחריה יצטיירו בהדרגה קווצות שיער זהוב, גבה מקושתת, עור בצבע אפרסק.

בונור התבונן בטיפה ההיא, מהופנט. קיה חייכה, עוד לפני שהבחינה בו. כל היום ההוא, מן הרגע שבו אור ראשון של שחר התגנב אל מתחת לריסיה, ליווה אותה החיוך הזה כמו פֵיָה יודעת-סוד. ועכשיו, ברגע הזה שבלעדיו אין אגדות ואין חיים, קיה פתרה את סוד החיוך.

נסיך חלומותיה, על סוס לבן.

אחר-כך העולם קם לתחייה. אלא שהוא לא הסתובב עוד. הוא רקד. הוא פעם ותופף והתערסל בין הכוכבים כמו חתול פרסי. והרוח לא חזרה להצליף; היא עטפה את העולם באלף צעיפי משי שקופים. והיו, כמובן, הכינורות והנבל והחלילים והפעמונים שמילאו בנגינתם את האוויר, כנהוג בימים ההם.

הסוס לא השתהה. הוא סבב את קיה בריחוף ועצר בעדינות, פרסותיו הכבדות מחליקות בין עלי התלתן. אף גבעול לא התכופף. הטיפה התנפצה וחילצה משפתיה של קיה ציחקוק מופתע. לאוזניו של בונור, הקשת שבטיפת המים הקטנה הפכה ללחן.

******

לבונור ולקיה לא היתה שום דרך לדעת שאסור להרגיש ככה. אף אחד לא הציג בפניהם את החוקים. אבל עמוק עמוק מתחת לפני האדמה התנועע משהו מכוער, מפלצתי, מתועב ושטני.

***

בונור שמע בעבר על קיה. היא היתה בתו היחידה של אדוֹפוֹלוּס השמן והטוב, מלך קַרלַניה. עמק התלתן רחב הידיים היה שטח ההפקר בין קרלניה לבין אגוֹרְניה, הנהר היה הגבול. בונור שמע סיפורים על קרלניה מפיהם של אגורנים רבים: סוחרים, מגידות-עתידות, זמרים נודדים, קוסמים ושאר אזרחים שנהגו לצאת ולבוא בשערי הממלכה. כשלעצמו, בונור מעולם לא ביקר בקרלניה. די היה לו בכל האנשים שראה באגורניה. מרגע שזנבו של הסוס עבר את סף שערי העץ הכבדים של הממלכה, היו שניהם פורצים בדהרה מסחררת אל היער שמאחורי עיקול הנהר, צפונה לשתי הממלכות גם יחד. בונור מעולם לא פגש איש ביער. היו שם דובים, סוסי פרא, טרולים, סנאים, זאבים, שדונים. יום אחד, הוא ידע, יגיע זמנו להיות מלך אגורניה, ומי יודע אם יוכל להשתחרר מהתחייבויותיו ולשוטט בין העצים. אבל בינתיים היו לו רק זכויות. בונור מעולם לא היסס לפני שהחריד את אפלת היער. הוא הכיר בדיחות שיפיסו את זעפנותו של דב ולחשים שיפוגגו את ביישנותה של ארנבת.

אבל מול יופיה של קיה לא היתה לו שפה. תלוי בין שמים וארץ על גבו של הסוס, גלים מסחררים של אושר טישטשו את מוחו. גם קיה, שמאז ומעולם לא ציפתה מהעולם אלא לחייך אליה את חיוכו המלבב ביותר, מצאה את עצמה לראשונה מופתעת לטובה.

***

ואי-שם, במעמקים טחובים ועבשים, דרקון ענק התהפך ומילמל מתוך שינה בת אלפי שנים.

כמה מילים על דרקונים, בסליחתך. דרקונים הם לא מה שאת חושבת. הם לא היצורים הירוקים והאסתטיים עם האוזניים החמודות של ווֹלט דיסני. אם וולט דיסני היה מציג דרקון ריאליסטי, הצופים היו מאבדים את ההכרה. דרקונים הם היצורים הכי מפחידים, הכי מגעילים, הכי שטניים שיכולים להיות. מילולית.

תחשבי רגע על הדבר הכי מפחיד שעולה בדעתך. פצצת אטום? לא מתקרב. גופה רקובה שמזנקת עלייך מתוך המיטה בלילה? זה במבי לעומת דרקון.

ומה הדבר הכי מגעיל שעולה על דעתך? לבלוע ג'וק חי? תאמיני לי, את תעדיפי לעשות את זה בכל ארוחת בוקר עד יום מותך מאשר לראות דרקון פעם אחת בחיים, מקילומטר. השירותים הציבוריים של יוטבתה בסוף חופשת סוכות אחרי מגפת דיזנטריה באילת? תפרחת לוטוס עדינה לעומת צל-צילו של קצה-זנבו של דרקון, ביום הכי יפה שלו.

ומה הדבר הכי שטני שיכול לעלות על דעתך? אדולף היטלר? את מוכנה ללכת רחוק יותר? האופן שבו ייראו שלושת החתלתולים שקליאו שלך המליטה בחודש שעבר, אחרי שסדיסט חולני התעלל בהם לילה שלם למוות? בפרטי פרטים?

אני חלילה לא רוצה להבריח אף קוראת מהבית, במיוחד אם יש לה היום יום הולדת. אבל חשוב להבהיר, ואי-אפשר להפריז בהתראות: דרקון הוא הדבר

הכי מפחיד.

הכי מגעיל.

הכי שטני.

שאי-פעם היה או יהיה.

מצד שני, ולפני שנכנסים למרה שחורה, צריך לזכור משהו לא פחות חשוב: אנחנו מדברים כאן באהבת נסיך ונסיכה, שהיא בדיוק ההפך מדרקון, באותה עוצמה: היא הדבר הכי משמח, הכי יפה והכי טוב שיש. שום דבר בעולם לא היה יכול להחליש, לכער, או להרוג אהבת נסיך ונסיכה. חוץ מדרקון, כמובן. וכל הכוחות והצבאות שבעולם לא יכולים להביס דרקון, חוץ מאהבת נסיך ונסיכה. אהבת נסיך ונסיכה היא האויב הטבעי היחיד של דרקונים. אז הכול בסדר. וחוץ מזה, כמה מפחיד כבר יכול להיות דרקון אם אנחנו יודעים בביטחון שבפרק האחרון האהבה מנצחת?

אנחנו בטוחים, כן?

כן?

מתוך "פרא" מאת גבי ניצן, הוצאת ידיעות אחרונות, 543 עמ'