להתראות מתוקה

חברת התקליטים של נורית גלרון עשתה עבודה מצוינת. שם התקליט משקף אותו, שלושת הסינגלים ששוחררו לרדיו הם באמת שלשת השירים הסוחפים יותר באלבום, וגם הראיון לעיתון שהעניקה גלרון, בו ניסתה להתחמק מתדמית יושבת בתי הקפה השבעה, משרת אותו.

קול גדול, שירה קטנה

דיסק עצוב, החדש של נורית גלרון, ואם יהודית רביץ לא הייתה קוראת לתקליט שלה "געגוע", אין ספק שזה היה השם הראוי לו. מאבדים בו, מתים בו, מתאבלים בו ומודים בו בכישלונות. ללא ספק, מצב ההאזנה האופטימלי לתקליט הוא מיד אחרי פרידה מבן זוג.

לנורית גלרון יש קול גדול אבל רק חלק קטן מתוך ארסנל הכותבים והמוזיקאים שעבדו איתה בתקליט (בינהם יוני רועה ורונית שחר) הצליח להוציא אותו ממנה. משהו בשירים שקט, רגוע ונקי מדי מכדי להיות אמיתי. גלרון מצליחה בעיקר כשהיא מפעילה את לאה שבת, שותפתה לארבעה מתוך 12 השירים באלבום: "להתראות מתוק", "אתה הולך לישון מוקדם", "הלילה בו מתה האהבה" ו"זה לא קל לוותר", שהוא השיר הכי מוצלח בתקליט. שבת הצליחה, במילים ובלחנים, לשבור את הסטריליות, הדקדקנות, והשירה המושלמת מדי של גלרון. היא הכניסה קצב, טמפרמנט, רגש והצליחה ליצור תחושה של אמינות. הרגע בו מופיע קולה של שבת בפזמון של "זה לא קל לוותר" מבהיר למאזין מה חסר לו כל הזמן, היא הופכת את שברון הלב המעוצב של גלרון לאמת צורבת.

רגע השיגעון לא מגיע

משהו בהשלמה הרגשית שעומדת בבסיסו של "להתראות מתוק" מרוכז מדי בשביל מי שחי באמת. בכל הפעמים שהקשבתי לתקליט חיכיתי, כמה חיכיתי, לרגע שהיא תצעק, תכעס, שקולה ישבר, שהשירה שלה תתנגד, ולו לשניה אחת, למלודיות. אחרי כל העגמומיות הזו, המשכתי לקוות למצוא את רגע השיגעון, שלא הגיע.

אין בתקליט לחנים נוראיים, ואבנר חודורוב, איש "משינה" לשעבר, שהיה אחראי על ההפקה יצר את השילובים התקינים, והכל באמת בסדר. אולם ה"בסדר" הזה הוא הבסיס לאכזבה שלי, אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה תקליטים, גלרון יכלה להרשות לעצמה קצת יותר תעוזה. "להתראות מתוק" הוא אלבום נחמד, מומלץ כמתנה לחג למעריצים, שבורי לב ועייפים.