איך קוראים לדיכאון שלי?

"איך קוראים לאהבה שלי", אלבומו החדש והתשיעי במספר של יהודה פוליקר, ממשיך את הקו של "הילד שבך", שיצא לפני חמש שנים. פוליקר ושותפו הנצחי יעקב גלעד, ממשיכים ביצירתם החדשה בתיעוד הגיגיהם על החיים בגיל המעבר. הם הקליטו אלבום נוסף שעוסק באיבוד הנעורים, הריקנות המשתלטת, ועל הכמיהה להספיק הכל לפני שהכל ילך לעזאזל, אלא שהפעם הם מחברים את אותו הקונספט לאווירת הטרור והאימה שמאפיינת החיים בארץ הקודש בשנה האחרונה, ורוקחים, לצערי, את אלבום האולפן הכי חלש של פוליקר מאז "לעינייך הכחולות".

הפעם מגלים פוליקר וגלעד עולם קיומי נטול אפשרויות בריחה, ממש רחוב אנושי ללא מוצא. שיריו של פוליקר מעולם לא היו עליזים. להיפך, הם תמיד היו מיוסרים, כבדים, מלאי פאתוס, רווי אימה, אולם באלבום החדש נדמה שרמת המלנכוליה ותחושת הניכור מגיעים לשיאים חדשים. אפילו "אפר ואבק" נשמע מאופק בהשוואה לסימפוניית הזקנה והקדרות הנוכחית שלו. עם זאת, נדמה שהאנשים החיים בציון נהנים מכל רגע של דיכאון זה, כי האלבום החדש מאיים להגיע למעמד של תקליט פלטינה עוד לפני שיצא לחנויות.

עוד ברומטר שכזה

פוליקר הוא ללא ספק אחד הכשרונות הכי גדולים שצמחו למוזיקה הישראלית. גיטריסט מופלא, זמר רב עוצמה, מעבד ומפיק מוכשר, מלחין נהדר ועם בגרות גם תמלילן לעת מצוא, אבל נדמה הכשרון העצום הזה בא לידי ביטוי באלבום החדש רק באופן חלקי. ארבע השנים שעברו מאז "הילד שבך" מעידות שהנער לא העז להתפתח. אין מדובר, חס וחלילה, באלבום רע, אך היצירה החדשה מייסודו של פוליקר רחוקה מלהכיל את הרוח החלוצית שאפיינה את אלבומיו הגדולים: "24 שעות" של בנזין, "אפר ואבק" ואפילו את כמה מהרצועות הנהדרות מ"הילד שבך". אולם, כך או כך, הוא עדיין טוב יותר מרוב הדברים שיצאו השנה.

ב"איך קוראים לאהבה שלי" תמצאו את כל המאפיינים המוכרים של פוליקר: גיטרות סולו רוק-מזרחיות, גיטרות קצב סטייל 'הקצה', שירה כבדה נטולת כל ציניות, ואותם לחנים סוחפים המוכרים מ"פחות אבל כואב" ו"הילד שבך", אבל חסרה בו את תחושה של גילוי עולם יצירתי חדש, לה היינו עדים עם סינגל מופתי כמו "גם אני רוצה" מ"הילד שבך". בעיה הרבה יותר גדולה היא רמת התמלילים, שמתגלים כחלשים ביותר בכל הקריירה של יעקב גלעד. האלבום אולי משמש כברומטר אותנטי למצב הרוח הישראלי בשנת 2001, אבל עם קלישאות כאלה, מי צריך ברומטר שכזה: "ג'ינג'י" ("מרגיש זקן נראה כמו ילד ג'ינג'י מנומש/אתה עומד שם ובוהה למי אתה דומה/ולמה הראי הזה אף פעם לא טועה") נדמה כמו אחיו הצעיר והלא מוצלח של "הילד שבך"; "פה ושם בארץ בן גוריון" הוא נכדו הרדוד של "אנחנו שנינו מאותו הכפר" המופלא של נעמי שמר, ובגדול, אין באלבום החדש טקסט אחד שישתווה בקסמו ל"גם אני רוצה" או "תחנות אחרי הגשם". כאילו כולם היו בניו של "נמס בגשם", מה, שכמובן, רחוק מלעודד.

להיטים יש, תובנות אין

המוזיקה, לעומת זאת, הרבה יותר טובה. גם אם פוליקר לא מעניק לנו לחן ברמתו של "שלל שרב" או "פחות אבל כואב", הוא עדיין פוגע, בעיקר בקטעים האנרגטיים, שמצליחים לנטרל מעט את רמת גודש הדיכאון שרוויה בטקסטים. והם גם יתגלו כלהיטים הגדולים של האלבום: "בתוך הפקק האינסופי", עם גיטרות סטייל 'הקצה' וחטיבת קצב שמעלה הדים מ"האהבה הורגת", הולך להיות השלאגר הכי גדול של האלבום. פשוט שיר נהדר. ל"לא מתוק של אף אחד" יש סיומת מדהימה עם עוצמה מרגשת ו"זה לא הסוף" בנוי על חטיבת קצב נהדרת עם ליווי של סקואנסרים, שמעניקים הרגשת זרימה נהדרת ופזמון עם איכויות הימנוניות חיוניות.

"איך קוראים לאהבה שלי" יימכר היטב ויעניק לפוליקר סיבוב ניצחון נוסף בקיסריה, אולם כולי תקווה שאלבומו הבא יכיל כמה שפחות את המילים "אני" ו"אתה", ובעיקר, יעניק לנו יצירת אמנות עם תובנות חיים באמת חיוניות.