הקרנבל הגדול של יהושע

"הכלה המשחררת" הוא הספר הטוב ביותר של א.ב. יהושע. הוא מגיע למדפים בזמן הגרוע ביותר האפשרי מבחינתו, אבל אם ניתן עוד לבקש משהו ממישהו, צריך לבקש מקוראיו לא לפרש אותו ברוחו הרעה של זמן-ההווה, מפני שהספר לא נכתב בבוקר יום האתמול, אלא בנקודות הזמן האחרונות שבהן עוד אפשר היה ליצור בספרות – בתיווך מאוד נמרץ של כל תשע המוזות – דיאלוג עשיר, רב רובדי וסבוך בין יהודים לבין ערבים, וגם זה מתוך הסתייגות וספקנות.

ועוד בקשה: מי שיתפתה לבחון את הספר בעדשה פוליטית מלוטשת היטב, ובה בלבד, שיסור נא אל האופטיקאי ויצטייד במקומה ביכולת ראייה מולטיפוקאלית. "הכלה המשחררת" אינו רומן שעוסק בחוליי המזרח התיכון, בשמאל-ימין, בערבים-יהודים, בכיבוש ובטרור ובתרופות האפשריות, אם הן אפשריות. הספר מנסה וגם מצליח לעשות הרבה יותר מזה.

שדר טעון פענוח

"כשאני רואה ערבים במציאות, שלא לדבר על יהודים, אני מקבל סחרחורת שמשבשת את כוח השיפוט", אומר המזרחן הזקן פרופסור טדסקי, המורה הרוחני של יוחאי ריבלין, שהוא הדמות המובילה חלקים מן המארג העלילתי הססגוני. סיפורת טובה לעולם אינה "תמונה של מציאות", אפילו אם הסיפורת ריאליסטית ואפילו אם כל קוראיה מסכימים על קיומה של "מציאות" ברורה אחת. אל תחפשו אותה בספר, כי לא זה מה שתמצאו מבעד למשקפיו של ריבלין, גיבור-בעל-כורחו, אינטלקטואל מזדקן, מרצה ומזרחן שאינו מבין את ההיסטוריונים החדשים.

לפחות שני מוקדים של חייו תקועים בתחילת הסיפור. הוא לא מצליח לייצר מחקר רציני וחדש שיסביר את התפרצותה המזוויעה של האלימות באלג'יר, והוא לא מבין את התעלומה שמאחורי גירושיו העצובים של בנו הבכור. שלוש אובססיות גדולות ומשעשעות מלוות את ריבלין במסע לגמרי לא מתוכנן שתכליתו הולכת ומתערפלת בכל פעם שהוא נכנע לפיתוי לישון מחוץ לבית. הוא מוכרח שיהיה סדר בעולמו (בארון הבגדים של אשתו, השופטת המחוזית, בניירותיו, בהגיון המחקרי, בדאגנותו האבהית, במזרח התיכון, בלוח הזמנים); הוא מוכרח, מכוח האמונה בנצחון הרציונליות, "להבין" כל תופעה בעולם המציאות, החל מחיבתה של רעייתו לממתקים, דרך להריונות אמיתיים ומדומים ועד למהלכים הגדולים של ההיסטוריה המודרנית; והוא מצדד בכל לב בחשיפתה של "אמת", הגם שפניה של האמת הזאת הולכים ומתרבים, הגם שסביבתו מתעמקת בכיסוי ולא בגילוי, הגם שמבהירים לו היטב כי "לא תמיד האמת משחררת".

הוא נירוטי ותלותי, דאגן והיפוכונדר, ואם באמת "כל אחד צריך שיהיה עליו זוג עיניים", רצוי מאוד שלא למנות את ריבלין למי שמכריז על קיומה של מציאות. ההכרזה הגדולה המובלעת בספר הזה היא, שלפחות מבחינתו של יהושע, המסע אל שורשי הריאליה והריאליזם הסתיים. וטוב שכך.

כל יציאה מהבית - הסתבכות

בפתח הדברים ימצא הקורא את ריבלין בחתונה כפרית של סמאהר, תלמידה שלא מצליחה לסיים את חובותיה לתואר שני. כבר באירוע רב המשתתפים הזה שותל יהושע זרעים של היסטוריה "אמיתית" וגם של אי-ממשות, והם יפרחו לאורך הספר במגוון של מופעים שכמעט כל אחד מהם הוא תמונת-ראי מעוותת, או שדר טעון פענוח, של זה שקדם לו. כך, הקוראים צפויים למתקפה של מתים (אמיתיים ומדומים, קומיים ועצובים), של משוגעים (מאובחנים בעיני עצמם ובעיני סביבתם, או כאלה שלא מוכנים להכיר בשגיונם), של חתונות ולוויות (יהודיות ומוסלמיות, אמיתיות ואמנותיות), של סודות (מודיעניים ומשפטיים, אישיים ולאומיים), של שוכני שאול (הדיבוק, רוח אמו המתה של ריבלין שמתגוררת בדירה ממול ואפילו עשרות ניצבים שמבקשים להיות רוח, העיקר שלא יישארו תקועים ב"פורגטוריו יפני" בסרט שריבלין צופה בו).

בכל פעם שריבלין יוצא מן הבית - שאף הוא אינו מקום בטוח אלא דירה חדשה, שעליה משקיפה מנגד רוח אמו המתה – ההתרחשויות לחלוטין לא צפויות, והן משבשות לגמרי את תכליתו המוצהרת של המסע ואת כושרו של ריבלין להבין, לגלות, לחשוף ולבאר איזו "אמת". המסעות מובילים אותו למפגשים מחודשים עם דמויות מעברו, וכולן יעברו בספר הזה טלטלה מסיבית. אפילו הרוחות.

מפגשים מהסוג הרביעי

לפחות ארבעה סוגי מפגשים מוזרים יש כאן: בראשון, ריבלין מתעמת עם כל משפחתו ומאבד לגמרי את האמונה בכוחו להיות אחראי למישהו או למשהו. "אבל מי ישמור עלייך", הוא זועק כלפי אשתו, אותה הוא אוהב כאינפנטיל תלותי מושלם, כשכבוד השופטת המחוזית נוסעת לעשות חיקור דין במדינה לא כל כך מסודרת. אחר כך יגלה שאי אפשר לחקור בחיי הזולת כשהזולת הוא הבן שלך.

בשני, ריבלין יתעמת עם עצם הלגיטימיות של חייו האקדמיים. כחוקר שאינו מצליח לחקור, וכמי שכלי המחקר שלו לא מספיקים בתחום שמאז ה"אוריינטליזם" של אדוארד סעיד (גם אותו תמצאו בספר), ההיסטוריונים החדשים מטילים ספק גדול לא רק ב"תוקפו המדעי" אלא גם בלגיטימציה הפוליטית-מוסרית שלו. ריבלין עובר ממתודולגיה של עיון במסמכים רשמיים ופענוחם אל עיון בשירה ובסיפורת בדיונית ומנסה לחבר אותן להווה של אלג'יר בקשר סיבתי-לוגי. אם תרצו, זוהי הכרזה של ייאוש ממפעלותיה של קליו, המוזה-הפטרונית של ההיסטוריה.

בשלישי, ריבלין אנוס להיפגש מחדש עם תדמיות של "ערבים ישראלים" כפי שהיו בעיני "המשקיף הליברלי מן החוף המזרחי של הים התיכון", ולהמיר את התדמיות בדמויות. סמאהר, תלמידה בקושי-מוכרת, תלך ותהפוך למוזה העשירית של המזרחן, ותציל אותו מן הבוץ המחקרי בעזרת תרגומים של סיפורים אלג'יריים מן התקופה הפוסט-צרפתית ובתרגומי שירה. ראשד, בן דודה המסתורי, יהפוך משליח ונהג למי שמנהיג את מסעות-הגילוי של ריבלין וחושף את פני המזרחן לרבדים של מציאות יהודית-ערבית שנוח היה לו להתעלם מהם לחלוטין. פואד, משרת כנוע של מלונאים יהודים שהיו חתניו של ריבלין, יהפוך למי שיש בידו – ממש וגם בהשאלה – המפתח לסוד הקשה שמלווה את העלילה.

המפגשים מן הסוג הרביעי הופכים את ריבלין לדמות שמעשיה ומחדליה נקבעים בידיהן של הדמויות המשניות בעלילה. הן מובילות אותו מן הביטחון המתערער והולך שלו עצמו בתחומי ישראל אל תוך השטחים, שם הוא מוצא אופציות בלתי סבירות לדיאלוג תרבותי: "אוטרוד אלג'ין!" ישמע בפסטיבל שירה ודרמה בראמללה, וכך יתוודע מחדש ל"דיבוק, צא!" – רק בערבית ומפי תלמידתו, בן דודה ראשד ואחותו, שהשיבה לביתה נמנעה ממנה. עוד יחווה דו-קרב של לשונות ותרבויות כשחנה טדסקי, מתרגמת מהוללת של שירה ערבית ג'הילית (פרה-איסלמית), חוברת למשורר מוערך ששב ל"טוהר פליטותו" בעמאן (מה לעשות שיש רק מחמוד דרוויש אחד, ויהושע אינו טורח להסוותו), והשניים הללו יתנצחו בקרב ציטוט ותרגום-אינסטנט במופע סטנדאפ מרהיב וקומי עד דמעות.

וכמובן, לא המופע היחיד. שני פרחי כמורה הזויים מחקים את שייח' יאסין? יש. נזירה-זמרת לבנונית שנודעה בטוהר מזמוריה ובהתעלפויותיה הפומביות? יש. כל אמונה והסטנדאפיסטים המטורפים שלה, וכולם כאן. או לפחות היו יכולים להיות "כאן"-במציאות עד לשנה האחרונה.

בעקבות המוזות

ואם עד עכשיו שום דבר לא היה ברור לחלוטין, וגם לא חד-חד-ערכי, הקרנבל הגדול של יהושע מזמן לקוראים עוד מטמונים גדולים של הפתעות בעיצוב האמנותי, וביניהם רשימה עניפה של טקסטים שיהושע מתכתב איתם בשמחה שמבעבעת, עולה על גדותיה, מדביקה את הקורא בעליצות. הוא מתכתב עם עצמו באירוניה עדינה וחכמה, שהיא עצמה נדירה בספרותנו ובהוויתנו: "מי מסוגל פה לשים לב לדקויות?", שואלת המתרגמת של שירת הג'היליה, והספר הזה משיב לה שאכן עדיין אפשר, אם רק מגייסים לצד הכשרון יכולת מרשימה להשתחרר מגבולות הספרים הקודמים.

הנה, הערבי כרות הלשון וחסר הזהות ב"מול היערות" זוכה לכפיל ולעדנה מאוחרת בסיפור שנחזה להיות אלג'ירי, ואומר סוף סוף מילה אחת וחשובה: "איבני". הנה, ריבלין מטייל בחנות בגדים עם גיסתו ומנהל דיאלוג-מונולוגי, בנוסח "מר מאני", אבל האמצעי האמנותי הזה נחשף כאן כמניירה מצחיקה כשנושא הדיאלוג הוא שמלה ראויה לגיסתו של ריבלין. והנה, הגיבור הערבי בן העשרה של "המאהב" לובש דמות בוגרת, עשירה, סבוכה, מפוכחת של ראשד, שעדיין מסובך באהבה בלתי אפשרית.

עוד תמצאו את יהושע בדיאלוגים פרטיים עם "יוליסס" של ג'ויס. המופעים השונים של פרקי האודיסיאה ב"יוליסס" לא מצויים מעל פני השטח ולא מוצהרים במפורש. במקום שג'ויס שב אל אודיסאוס, יהושע הולך אל המוזות. כל תשע המוזות מתייצבות, אבל בתחפושת. כשפטרונית ההיסטוריה מכזיבה, יעבור ריבלין דרך מלפומנה, האם הגדולה של הטרגדיות – בדמות בת יפתח ב"ויאמר, וילך" של רינה ירושלמי. ריבלין צופה, בתחילה לא מעורב, אחר כך מוצא את עצמו נסחף בעל כורחו במערבולת רגשית.

בהמשך, טרפסיכורה אדונית-המחול תגרור את ריבלין לקרוא סיפור אלג'ירי אחד, פוליהימניה תהרוס את הגאומטריה החרדה של עולמו המסודר, ארטו תמלא את הספר בהימנונים, בשירה אירוטית ולירית, קליופה יריבתה תתגייס להגן על השירה האפית, שכאן היא השירה הג'הילית, אאותרפה אשר על המוסיקה תרדים את ריבלין בקונצרטים מהוגנים ומערביים ותעורר אותו במזמורי תפילה גרגוריאניים, וכל המוזות יתחרו זו בזו בלא הצלחה בנסיון "להבין את הערבים דרך השירה שלהם".

שחרזאדה החדשה

הדיאלוג עם "הזר" של קאמי ותפיסת האבסורד שלו גלוי כאן – אבל מי כותב את הסיפור האלג'ירי המוסלמי, שהוא אבסורדי פי כמה? אם תחפשו כחוקרים, תיתקלו בקיר. אם תחפשו את רוחו של בורחס, ממציאן של אנציקלופדיות בדיוניות ומחולל עולמות סיפוריים, תמצאו אותו מתחבא מתחת ל "התינוק הצרפתי המעופף", אחד מן הסיפורים ה"אלג'יריים" הנפלאים שבאמצעותם מנסה ריבלין להבין את שורשי האלימות. ואיפה "אלף לילה ולילה"? גם כן כאן, ובכמה מישורים: מי נאבק על חייו – השחרזאדה החדשה, שהיא סמאהר, או ריבלין? והאם המאבק "אמיתי" או בדוי כמו הסרטן שריבלין מייחס לעצמו, או השגעון שהסביבה מייחסת לסמאהר? מיהו "המספר האמיתי"? מהו "סיפור אמיתי"? רוצים תשובות סותרות, קרנבלסקיות, חכמות ומצחיקות מאוד? הכל כאן.

כך שכדאי מאוד, אם אפשר, להיפרד למשך 557 עמודים מן המציאות המוסכמת ולתת לא.ב. יהושע להוליכנו כילדים בתוך מבוכי-המראות ומראי המקומות שלו. ה"מקום" אינו מתחם חיפה-ירושלים-ג'נין על גבי מפה טופוגרפית מסודרת. ה"מקום" הוא הטופוגרפיה הספרותית, והיא עשירה, רבת רבדים, רוויה דקויות, תזזיתית ומלאה סתירות, מצחיקה ומנחמת יותר מכפי שאפשר לשער. רוצו לקרוא, ואנא, קראו לאט לאט. בגלל העונג המשחרר, ובגלל הדיבוק שייצא.