תחיית השירה - או גרפומניה?

פעם הם היו יושבים ב'כסית'. משוררים גדולים, שתיינים לא קטנים. פעם לאנשים היה אלתרמן בבית. לאה גולדברג. אחר כך עמיחי, זך, רביקוביץ. פעם היה לנו אבות ישורון והעורכים היו מצלצלים אליו לבקש שיר לחגים. פעם היתה פה שירה. והיום

וידוי: "ב-97' נודע לי שיש אתר של שירה עברית באינטרנט. אהבתי, וחיפשתי עוד. מצאתי תשעה. אמרתי לעצמי 'איזה יופי, יש תשעה אתרים, בטח אנשים ירצו לדעת', והקמתי דף שהיו בו תשעה לינקים. כך זה התחיל. אחרי זמן המיספר התחיל לגדול ולגדול, היו כבר עשרים-שלושים אתרים, והגעתי למסקנה שדף אחד לא מספיק. היום יש בערך מאה" (רון גיל, 25, מקים האתר 'שירה עברית על הרשת').

אם כך, אולי יש בכל זאת שירה. אומנם לא בבתי הקפה, לא על המדפים בחנויות או בבתים, אלא שם, במעמקי הרשת. השירה העברית חיה ומתרגשת בעשרות אתרים, בפורומים גועשים, בכתבי עת מקוונים. במקומות אחרים - עיתונות, חנויות ספרים, הוצאות לאור - היא חיה בקושי. אז איך, בעצם, להסביר את זה? כמה אפשרויות.

"אלה הם שירימיידיים / עוברימיד / עוברים מיד ליד" (דוד אבידן).

אפשרות ראשונה: הזמינות, המהירות, ההיקף. "פתאום לאנשים יש זירה", אומרת סיון בסקין (25), משתתפת בפורומי השירה ברשת, שגם מציגה את שיריה באתר פרטי, "אם את בחורה צעירה שמתעניינת בשירה, ואין לך עם מי לדבר על זה - מאז שיש אינטרנט, יש לך עם מי לחלוק". ורון גיל מחזק: "תחשבי לכמה אנשים בעבודה את יכולה להגיד 'קניתי ספר שירה טוב'. אפשר לספור אותם על יד אחת. באינטרנט יש המון אנשים שישמחו לשמוע".

אבל זה לא רק זה. מי שהתנסה פעם בכתיבה למגירה מכיר את ההתלבטות: לפרסם או לא? ולאחר שהתקבלה ההחלטה, מגיעה ההמתנה לתשובתו של המול ואחריה מפח הנפש מול מכתב הדחייה הלאקוני. "האינטרנט חוסך את זה", אומר תומר ליכטש (23), עורך בכתב העת המקוון לשירה עברית 'דג אנונימי', "הרבה יותר קל לכתוב אי-מייל ולקבל תגובה תוך יום-יומיים. הנגישות מושכת אנשים למשהו שהם לא היו מעיזים לעשות קודם".

משוררים וכותבים שהעתיקו את פעילותם לרשת, ויש רבים כאלה, גילו מהר מאוד את היתרונות. "זה מאוד עזר לשירה שלי", אומרת המשוררת קרן גוט-אלקלעי (47), דוקטור לשירה אנגלית ומרצה באוניברסיטת ת"א, שמציגה את שיריה באתר שהקימה. "מה שחשוב לי זה הדיאלוג בין הקורא לביני, וזה לא קיים כשמפרסמים ספר. כאן יש יותר קהל, והקוראים יכולים לתקשר איתך מייד לחיוב ולשלילה, בנוסח 'למה עשית את החריזה בצורה כזאת דווקא'?".

"הדינאמיות בריאה מאוד", אומר חיים פסח, העורך הראשי של הוצאת הספרים בבל, "הכל פתוח לביקורת. זה גם יכול לומר למי שאין לו כישרון - שאין לו כישרון".

- ואפשר למצוא שם את משוררי העתיד?

"אני לא יודע, אבל כשיש דינאמיות תמיד יש סיכוי שמשהו ייצא. זה כמעט הסיכוי היחיד".

"בתחילה מעטים, אחר כך עוד ועוד. / זו היתה הזדמנות להיות קרובים זה לזה / ולשנות הכל ולהתחיל יחדיו עולם חדש" (יהודה עמיחי).

אפשרות שנייה: האידיאולוגיה, או 'המסע להצלת התרבות'. יש לא מעט סיבות לחשוש לעתידה של תרבות השירה בישראל. כיום היא מתקיימת בעיקר בזכות גדולתם של משוררי הדורות הקודמים וזכרם של משוררים מתים. האינטרנט מצטייר אולי כתקווה היחידה. "את יודעת כמה אנשים, שאף פעם לא חשבתי שיתעניינו בשירה, נכנסו ללינקים שלי ברשת ואמרו 'וואלה, זה באמת מעניין'?" אומרת בסקין, "החיבור לאינטרנט מעניק לשירה אפיל סקסי, אנשים אוהבים אינטרנט, מחשבים, וכך הם יכולים להיחשף למשהו שלא נגעו בו קודם. נוצר איזשהו 'באז' סביב השירה, והשירה צריכה את זה כדי להמשיך לחיות".

תחושת השליחות הזאת היא שמנחה גם את עורכי 'דג אנונימי', ליכטש, אלעד יעקבי וגלעד מעיין. "הרשת המקוונת היא מדיום נפלא להתפתחותו של דור משוררים חדש,׃ הם פורשים את מישנתם באחד הגליונות, "התקווה היא שהנגישות הגבוהה, השונה, המקוונת, היא שתאפשר את תחילת המהפכה השירית בארצנו".

- במילים אחרות, אתם תצילו את השירה?

ליכטש: "כן, אנחנו גלגל ההצלה. היום מאוד קשה לאדם שבא מבחוץ, למשורר אנונימי, להיכנס לתוך מימסד השירה הקיים. כתבי העת שמפרסמים שירה הם חלק מהמימסד, ואין חלופה אחרת. אם שלחת להם שיר והם דחו אותו, היית אומר לעצמך: 'כנראה זה לא שווה'. אנחנו אומרים 'אם דחו אותך, זה לא סוף העולם. יש אלטרנטיבה".

דנה אולמרט (28), שהקימה ועורכת את האתר 'שירשת' , אחד הגדולים והאיכותיים בתחום, קצת יותר סקפטית. "אני עוד לא שמעתי על משורר שעשה את הכניסה שלו לעולם השירה דרך האינטרנט. פה ושם יש אומנם דברים טובים, אבל יש גם הרבה גראפומניה".

"וזה לא מה ש /ישביע את רעבוני / לא / זה לא" (יונה וולך).

אפשרות שלישית: הגראפומניה. הצורך הבלתי-ניתן-לסיפוק לכתוב, לא משנה מה. "אנשים זורקים לאינטרנט את כל מה שיש להם", מתעצבן ליכטש, "הם פתחו קובץ ב-WORD, כתבו שיר, שמו אותו באינטרנט ואמרו: אם זה מתפרסם באינטרנט, אני משורר. התואר משורר נעשה זול מאוד".

הגראפומניה מבריחה מתרבות השירה האינטרנטית אנשים שמחשיבים עצמם ככותבים איכותיים. "הפורומים נורא המוניים, רמת הדיונים והשירה לא מעניינת", אומרת עיינה לקח (15), שפירסמה שני שירים ב'דג אנונימי', "הרבה אנשים משרבטים הגיג, מפרסמים אותו וחושבים שזו שירה".

"יש כאן התמכרות אינסופית לכתיבה שאין כלום בינה לבין שירה", קובע המשורר אלישע פורת (63), חתן פרס ראש הממשלה לספרות, שפירסם באחרונה BOOK E (ספר אלקטרוני) ובו שיריו. "הפורומים הפתוחים הם צורה של ביטוי מילולי, שהיא חשובה, אבל לא מדובר בתוצר איכותי, כל עוד אין שם סלקציה".

לבועז רימר (31), עורך האתר 'במה חדשה', שמקבל בכל יום 400 קטעים ומפרסם את כולם, האיכות הירודה לא מפריעה. "אני לא מאמין בסלקציה", הוא אומר, "גם אני התחלתי לכתוב מאז שיש לי במה. פתאום היה לי מה להגיד, והיה מי שישמע. אתה חושב לעצמך 'אם הוא יכול, אז גם אני יכול'. והיה גם את העניין של 'אולי איזה מישהי תקרא ותתאהב בי.'"

"כשבדידות אינה פחד / נולדת שירה (נתן זך).

אפשרות רביעית: הפן החברתי. "הרבה אנשים כותבים מפני שהם בודדים ורוצים שמישהו יראה את האני הפנימי הנפלא שלהם ויחזיר להם אהבה", אומר רימר, "אני יודע על המון רומאנים שהתחילו כשמישהו אהב משהו שמישהי כתבה, ולהיפך".

- דוגמאות בבקשה.

"הדברים האלה מתחילים בפורומים ומתפתחים ב'ערבי במה' שאנחנו מקיימים אחת לחודש בתיאטרון 'תמונע' בתל-אביב. מאות אנשים מגיעים לשם כדי לשמוע שירה ולפגוש אנשים. יש הרבה 'אינטראקציה בינאישית'. אני מכיר אחד שהיה הולך לערבי במה, מחפש מישהי נחמדה, קורא את הדברים שלה, ושולח לה אי-מיילים אחר-כך".

גם ליכטש היה פעם אורח קבוע בערבים כאלה, "אבל לצערי הם הפכו לאט-לאט למיפגשים חברתיים, והבמה הפכה לאירוע שולי". רימר חושב שזה דווקא יתרון. "במצב כזה, היכרויות בין אנשים היום הן כבר לא רק בגדר של איך הם נראים ואיך הם יודעים לנהל שיחה, אלא גם מה העולם הפנימי שלהם".

"מה שמצדיק יותר מכל, את הבדידות, את הייאוש הגדול... / היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת (דוד אבידן).

אפשרות רביעית: האין ברירה. "הכתיבה ברשת נובעת מאילוץ", מודה קרן גוט-אלקלעי, "השירה בארץ אולי לא מתה, אבל יש הרבה מאמצים להרוג אותה. בבתי הספר הורגים כל עניין בשירה, מולים לא יודעים מה לעשות עם זה, בסטימצקי אין מקום על המדפים, אז למה שאנשים יקנו?"

גוט-אלקלעי פירסמה בשנים האחרונות ארבעה ספרי שירה בעברית ועשרה באנגלית, "אבל כמה יקראו אותם? אין הפצה של שירה, לא בארץ ולא בחו"ל. הרשת זו דרך להפיץ. אנשים שנכנסו לאתר שלי קנו אחר כך את השירים דרך הלינק לאמזון. בסטימצקי הם לא היו מוצאים אותם.".

"למערכת מגיעים פחות ופחות כתבי יד של ספרי שירה מאשר בשנים עברו", מאשר חיים פסח, "מפני שיודעים שההוצאות לא מפרסמות ספרי שירה. התוצאה: הרבה משוררים עברו לפרוזה או לאינטרנט. חלק מהאנשים עושים זאת כלאחר יאוש. זו ברירת המחדל שלהם, כי השירה בחוץ גוססת".

ליכטש מאמין כי העובדה שאין בעצם לאן ללכת מעצימה את החשיבות ההיסטורית של מה שקורה היום בתחום השירה ברשת: "גם אם 'דג אנונימי' ייסגר בעוד שנה, זה תיעוד שאי אפשר יהיה להתעלם ממנו. בין אם ירצו ובין אם לא - המשוררים האלה הם משוררי הדור".

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")